המערכה על יפו

*כיבושה של יפו על ידי האצ"ל ערב כינונה של המדינה סיכל תוכנית בריטית לשוב ולהשתלט על הארץ * שר החוץ הבריטי בווין הורה למונטגומרי למנוע בכל האמצעים את כיבושה של יפו על ידי היהודים ובמידת הצורך לשוב ולהשתלט עליה בכוח * בפעם הראשונה מצא עצמו האצ"ל בקרב פנים אל פנים מתמשך מול הצבא הבריטי הסדיר – ויצא כשידו על העליונה * הקונספציה של ההגנה להסתפק במצור על יפו ולא לאפשר לתושביה להימלט מהעיר – הייתה מותירה בסמוך לתל אביב עיר פלשתינית עוינת שאוכלוסייתה הייתה כיום כחצי מיליון תושבים * ההגנה שגינתה את פעולת האצ"ל לכיבוש יפו ואף הציבה לו אולטימטום להפסיקה – לא היססה לזקוף את הניצחון על יפו לזכותה ולהמעיט עד כמה שאפשר את חלקו של האצ"ל וכך גם שכתבה את ספרי ההיסטוריה הממוסדים, כגון "ספר ההגנה".

מאת: יוסף עברון

ב- 30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם – פתחו ערביי יפו במלחמה נגד תל-אביב. ראשיתה בצליפות – המשכה בהפגזות. לא הועילו קירות המגן, שהוקמו ברחובותיה המרכזיים – כדורי המוות, שנורו ממסגד "חסן-בק" ומבתים גבוהי-קומות במנשייה – חדרו אל לב לבו של הכרך הגדול, אל כיכר מוגרבי, אל שוק הכרמל ואל תוך חלונותיו של בניין העירייה. 156 איש נהרגו וכאלף אזרחים – גברים, נשים וילדים – נפצעו בחמשת החודשים שחלפו עד לכיבושה של יפו על-ידי האצ"ל. חוצפתם של ערביי יפו הלכה וגדלה עד כיהחלו משתמשים במרגמות, ופגזיהן החריבו שכונות שלמות באזורי הגבול המשותף. אלפי משפחות פונו ממגוריהן ונותרו חסרות גג.  כותרות העיתונות הזרה ידעו לספר על "קרבות בשדרות רוטשילד…" קרוב למאה וחמישים יום רצופים המשיכה יפו להתגרות באין מפריע בתל-אביב; ואילו ראשי המוסדות הרשמיים וקברניטי "היישוב המאורגן" הפגינו אזלת-יד מדהימה.

ואשר ל"הגנה" – שלושה שבועות לפני פלישתם של צבאות ערב; בעוד לגיונותיו של עבדאללה נערכים באזור רמלה-סרפנד-וילהלמה, עשרים דקות נסיעה מתל-אביב – עדיין המתינה מפקדת ה"הגנה" באפס מעשה לצאתו של הבריטי האחרון מיפו…מתוך ההנחה המופרכת, "כי מצור ממושך יביא לנפילתה שלהעיר כ"פרי בשל".

מנגד טען האצ"ל: העיר פתוחה לים ויכולה להוות עורק תחבורה ובסיס אספקה שוטף לכוחות האויב; היא מבוצרת היטב ונשענת על אוכלוסייה גדולה בת 70 אלף תושבים; מבחינה כלכלית היא יכולה לקיים עצמה חודשים רבים, אפילו תאלץ להתבסס על הקשר הימי בלבד. נתוניה הגיאוגרפיים הופכים אותה לציר מסוכן, שניתן לבנות עליו כל מתקפה ערבית במרכז הארץ, ובקנה-מידה גדול.

חכמי האסטרטגיה של ה"הגנה" לא העלו בדעתם, שעד שהם ממתינים לנפילתה של יפו "כפרי בשל" – עלולים המצרים לנחות בנמלה ולשגר משם רכב שריון וטנקים היישר אל לבה של תל-אביב, בעוד לגיונותיו של מלך ירדן מצטרפים להתקפה ממזרח.  בחודש ינואר 1948 כבר היה ברור לכול, שמלחמת אין ברירה עם הערבים היא בלתי -נמנעת. מפקדת האצ"ל התכנסה לישיבת חירום וסוכם על ארבע תכניות כיבוש, שהתחייבו מהמצב הפוליטי והצבאי ערב הפינוי: החשובה שבהן הייתה כ י ב ו ש ה  ש ל  י פ ו .

 ביום ראשון, א' חוה"מ פסח תש"ח, 25 בחודש אפריל 1948 – ניתן האות

למן השעה תשע בבוקר נחתו הפגזים בשריקה צורמת על מרכזה של יפו. הם נחתו על כיכר השעון, על בניין הדואר בשדרות המלך ג'ורג', על שטח הנמל, על שכונת עג'מי – חרשו את רחוב בוסטרוס וזרו הרס וחורבן. שתי המרגמות בנות שלושה אינטש, שהוצבו בחצר בית-הספר "אליאנס" בתל-אביב – פלטו ללא הרף אש וגפרית. עד לשעה עשר בבוקר ספגה יפו כאלף פגזים – חמשת אלפים קילוגרמים של חומרי-נפץ. האנדרלמוסיה הייתה גדולה. אווירת פחד בחוצות. עם רדת החשכה החלו נוטשות את העיר עשרות משאיות עמוסות נוסעים. בין הנמלטים – העריקים הראשונים משורות הצבא.

עד כמה שהדבר נשמע אבסורד: שעה שלוחמי האצ"ל ניפצו את ראשיהם מול חומת האש והפלדה של ביצורי מנשייה – דאגתם של ראשי מוסדות היישוב התמקדה פחות בגורלה של יפו, מאשר בגל האהדה העצום, שהתלווה לפעולה מכל שכבות העם. הם ראו בכך איום נסתר על ההגמוניה השלטונית שלהם. הנה כי כן, בעיצומם של קרבות ה י ו ם ה ש נ י – בעוד ראשי מטות ה"הגנה" והאצ"ל" משלימים את ניסוח ההסכם לאיחוד הכוחות – פצחה העיתונות – בהדרכתה של ה"הגנה" – ביללת תנים אדירה:
"ה א צ " ל  נ כ ש ל."

"על המשמר": "זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול … את מרכזי יפו לא כבשו חיילי אצ"ל, אך על חלקים גדולים מן העיר העברית השתלטו" . "דבר" התבדח על "הצ'יזבט הצבאי": "הכישלון שיאפשר לאויבינו לאזן את ניצחון יפו." והגדיל קרליבך ב-"ידיעות – מעריב": "מי שאינו מסוגל להגן על תל-אביב, אל לו לסכנה".
וכל זאת עוד בטרם חלפו 48 שעות לפתיחתה של המערכה. במפקדת האצ"ל הפיקו לקחים מקרבות היומיים הראשונים והגיעו למסקנה, שיש למצוא דרך בטוחה יותר להתקדמות בשטח, חרף הרחובות החשופים לאש. קצין המבצעים של האצ"ל, עמיחי פאגלין, הידוע בכינויו "גידי", הציע תוכנית טאקטית נועזת: לפרוץ את הקירות הפנימיים ולהתקדם בתוך הבתים עד לעמדות האויב.

הבריטים באים

בעוד לוחמי האצ"ל ממשיכים בטיהורה של מנשייה, תוך קרבות מבית לבית – מופיעים בקו הרקיע מטוסי ה"ספיטפייר" הראשונים, מנמיכי טוס, בשאון מאיים, ומצלמים במופגן את זירת הקרב. המסר נקלט: ההתמודדות הבאה תהיה עם הצבא הבריטי, וקדחת הביצורים אוחזת בכול.

"בשלושת הימים הראשונים של ההתקפה על מנשייה, בהם הדפו הערבים את התקפותיהם של אנשי אצ"ל, היה עדיין הצבא הבריטי 'ניטראלי' כביכול, והמשיך, כאילו, לעמוד כצופה מן הצד. עזרתו ניתנה בהסתר ובעקיפין, אך תוך הימנעות מהשתתפות גלויה בקרב… אולם משגברה ידם של היהודים, לא יכול עוד הצבא הבריטי לעמוד מן הצד, ותותחיו הכבדים, שריוניו וחייליו החלו פועלים נגד תל-אביב…

בעצם ימי הקרבות ריכז הצבא הבריטי כוחות גדולים ביפו, וגדודים מיוחדים – חמישה בטליונים, כ 4500 חיילים – הובאו באוניות, כדי למנוע את כיבושה ולאלץ את היהודים לפנות את מנשייה. בהרעשת מרגמות ותותחים על שכונות הספר נורו עשרות עשרות פגזים לעבר תל-אביב. "הייתה זו אחת ההפגזות הקשות ביותר שנפלה בחלקן של השכונות העבריות בגבולות מנשייה-חסן בק"
(י. אוליצקי – "ממאורעות למלחמה").

לא צריך להיות פרשן צבאי דגול, כדי להבין, מדוע מכל המקומות בארץ החליטו הבריטים להחזיק ביפו, דווקא, עד ל- 15 במאי 1948: על פי מפת החלוקה, נכללה העיר בשטח המדינה הערבית; שמירתה כבסיס ימי בידי הערבים הייתה חיונית להצלחתה של פלישת צבאות ערב – פלישה, ששלטונות בריטניה, במיוחד ארנסט בווין, זממו להחזיר, באמצעותה, את המצב לקדמותו ולעשות פלסתר את החלטת האו"ם על מדינה יהודית.


יום חמישי, כ' בניסן, 29 באפריל 1948

מזה שבע שעות, שהתותחים והמרגמות של הבריטים חורשים ללא אבחנה את חורבות מנשייה.
עד אמש עדיין עבדו הכול כמטורפים: שקי חול כבדים עברו מיד ליד וחסמו את הכבישים והסימטאות. אצבעות נתעקמו מרוב מאמץ; נטפי דם נזלו מהציפורניים השרוטות. היו שעסקו במילוי חביות חצץ גדולות, ובגילגולן אל מרכזי המתרסים; אחרים יצאו לחבל בבניינים, והריסותיהם זורו לתוך הרחובות השוממים. מפקד מחוז תל-אביב, גונדר עוזי (יוסף לוי), התנדב לשמש כחבלן; הספיק לפוצץ בניין אחד, לפני שנפצע פצעי מוות מצרור כדורים, שנורה ממשוריין. לא הרחק משם ספג רכב שריון של האצ"ל פגז מ"פיאט" – שניים מאנשיו נפצעו. כוחות נוספים מוטלים למערכה. שני משוריינים של הבריטים עולים באש. ההתבצרות נמשכת במלוא הקצב, תחת מטר כדורים. ההפצצה הבריטית מתעצמת והולכת, פגזים נוחתים מכל עבר: מימין, משמאל, מלפנים. לבנים נושרות כערמת קלפים, ומתוך ענן האבק מזדקרים אברים קרועים של בני-אדם. אנחות כאב מהדהדות בחלל – החובשים מתרוצצים הלוך ושוב. הם והחבלנים כמעט היחידים הפעילים בשטח.

מכנסים את הראש לבין הכתפיים וממתינים. ל מ ה ? אומרים, כי אין שני פגזים נופלים במקום אחד. והנה שלושה פגזים נחתו בדיוק לאותו משפך… רעם התותחים אינו חדל לרגע. מתרס אחד מזדעזע כגוף חי וחלקו המרכזי מתרומם באוויר. שקים כבדים מתעופפים בקלות מפתיעה ויורדים כגזרי נסורת בתוך עב עשן. בשוך הרעם נראים שרידי המתרס כפצע גדול פעור. ארבעה אנשים, ביניהם גונדר יהושע, רצים לתפוס עמדה ליד המתרס ההרוס. הם נוטלים עמם פיאט, כמה בקבוקי -מולוטוב וזוחלים אל בין ההריסות. פגז מתפוצץ בקרבתם. הם מוסיפים לזחול. המתיחות עצומה. יגיעו או לא יגיעו למתרס? הגיעו, והכול נושמים לרווחה.

ברד הפגזים גובר. הנשימה נעצרת עם כל שריקה. רעם אדיר.
החדר, שבו מצאו מחסה הארבעה – מתמוטט. ושוב רצים החובשים.
ואתה מונה חרש: אלונקה אחת, שתיים, שלוש, ארבע – כ ו ל ם !
אין לראות דבר של ממש, חלקי גוף קטועים… הכול מליטים את פניהם.

התפוצצויות רועמות לאורך כל הקו; עשרות אלונקות נישאות מתוך הגיהינום; עשרות פצועים – אין לדעת כמה מהם הרוגים. איש אינו מש מעמדתו.

מפקדת האצ"ל מתכנסת לישיבת חירום. בתום הדיון, מעביר חיים לנדאו, באמצעות ראש-העיר
תל-אביב, ישראל רוקח, אולטימטום נגדי לנציגי השלטונות: "אם עד שעה שתים-עשרה בצהריים לא תופסק ההפגזה הבריטית, יפגיז האצ"ל במרגמות שלושה אינטש את המושבה הגרמנית ביפו, מקום מגורן של המשפחות הבריטיות."
החל משעות הצהריים פוחתת בהדרגה עצמת ההפגזה. (האולטימאטום עשה את שלו – ? מוקדם עדיין לדעת). מדי פעם מגיח איזה משוריין בריטי מקרן רחוב, פולט כמה צרורות ומסתלק. הם אינם מעזים, משום מה, להסתער. הבחורים נצמדים בחוזקה לאדמה, אינם משים מעמדותיהם. "הם לא יעברו!" הם לוחשים.
בשלוש אחה"צ משתררת דממת פתע בקו החזית.
הם לא עברו – אך גם המחיר היה כבד: עוד שלושה-עשר הרוגים נתווספו לרשימת הנופלים.

כושר הלחימה, שגילו אנשי האצ"ל ביפו, הדהים ידידים, יריבים ואויבים. יוסף אוליצקי, שיחסו העוין לאצ"ל מבצבץ כמעט מכל עמוד בספרו "ממאורעות למלחמה", נאלץ, בעל כורחו, להודות: "חברי אצ"ל חירפו נפשם למות וגילו מידת הקרבה, שאין למעלה הימנה."

קנט בילבי, כתב ה"ניו-יורק הרלד-טריביון" וקצין קרבי במלחמת העולם השנייה, סיפר לבגין: "הייתי ביפו. שוחחתי עם מפקד הכוחות הבריטיים. הוא אמר לי, כי בחוריכם ניהלו קרבות רחוב, היכולים לשמש שיעור לדוגמה לכל צבא. החיילים שלי – הוסיף המפקד הבריטי – פחדו להוציא ראשיהם מן הטנקים ומהעמדות שלהם מפחד האש הכבדה של אנשי האצ"ל."

מאוחר יותר, בספרו "דרך כוכב במזרח התיכון", הוא חוזר ומאשר:
"ביום הראשון של שביתת הנשק עברתי על פני מאתיים מטרים בשטח ההפקר בחסות הדגל הלבן וחמקתי לתוך עמדת פיקוד קדומנית של הכוחות הבריטיים, שהופקד עליה משמר כבד. המיור ג.ג'. האמילטון, מפקד הבטליון האירי הראשון של קלעי המלך, שניהל את ההתקפה על הארגון, פגשני בחוץ ונתן לי את ההסבר הטוב ביותר ששמעתי על סיבת ניצחונם של היהודים.
'היהודים הללו הם לוחמי רחוב מצוינים', אמר, 'ידם על העליונה במלחמה עם הערבים בערים. אפילו נגדנו הראו קרב עקשני. הם יודעים איך להשתמש בהריסות ואיך לפנות את הרחוב, הם הפילו את חיתתם על הערבים'. בהיסח הדעת הסביר גם מדוע לא הציפו היהודים את כל ארץ ישראל לפני תום המנדט ולפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים. 'לאחר שהם כבשו את מנשייה קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה. קיבלנו תגבורת של טנקים מסוג "קרומבל" ותותחים בעלי קוטר של 75 מ"מ. במשך יומיים הלמנו בהם קשות: בעזרת טנקים ומשוריינים בירכתי שכונת מנשייה; הדפנו אותם חזרה כמה מאות מטרים לקו יציב, שבו עדיין אנו מחזיקים עד עכשיו'.
"סבורני, שעל יפו נחרצה כליה עם צאתנו, אולם יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי היהודים לא יתקדמו כמלוא הנימה עד גמר המנדט. הגנרל מאריי (מיור גנרל הנרי מאריי, מפקד המחוז הצבאי של לוד) הודיעני במפורש, כי אנו נשתמש בכל הנמצא ברשותנו אם יהא צורך בכך ."

יום שישי, כ"א בניסן, 30 באפריל 1948

דממה בחזית.
אניות רבות עסוקות בפינוי האוכלוסייה. עיתונאי חוץ מודיעים על ששים אלף איש שעזבו את העיר. הצבא הבריטי תופס את מקומם של אנשי הכנופיות הנמלטים ומודיע על כוונתו להישאר בעיר עד ל 15 במאי. הבריטים מכירים דה פקטו בכיבוש, אך מגישים שתי דרישות אולטימטיביות באמצעות ה"הגנה":
א. למסור לידם את משטרת מנשייה
ב. לתת תנועה חופשית לשריונים ברחוב חסן-בק.

לאולטימאטום נלוו הודעות איום ואימה. המפקדה הראשית של הצבא הבריטי במזרח התיכון הודיעה כי התקפת אצ"ל על יפו, הנמצאת מחוץ לגבולות השטח היהודי לפי החלטת האו"מ, שינתה את המצב מיסודו ודורשת חלוקה מחדש של הכוחות הבריטיים באזור. רדיו לונדון אף הוסיף, כי כוחות בריטיים שהוזעקו ממלטה ומקפריסין "נחתו" בחוף יפו, כדי למנוע את נפילת העיר בידי היהודים… "ההגנה" באה בקשר עם הבריטים והכירה בזכותם להתערב.

מפקדת האצ"ל דוחה את האולטימטום, מאחר ומשמעותו, "ויתור על שטחים, שנכבשו בדם, וחידוש הסכנה לתל-אביב". לאיומים להפציץ את תל-אביב, הושב ברמז, " כי אם הבריטים מעוניינים בפינוי בלתי-מופרע של כוחותיהם – יעשו נא את חשבונם שלהם: בידי האצ"ל מצויים עדיין אלפי פגזים של מרגמות שלושה אינטש, ובארץ ישראל עדיין קיימים מחנות צבא למכביר…"ה"הגנה", מצדה, לחצה על מילוי הדרישות הבריטיות.

את הקץ לוויכוח שם גידי בדרכו המקורית: שעות אחדות לפני תום האולטימאטום – פוצצו חבלני האצ"ל את בניין משטרת מנשייה והפכוהו לתל חרבות. גושי בתים שלמים, שקרסו משני צדי הכביש על רחוב חסן-בק, חסמו את המעבר, שבין יפו לתל-אביב. לבריטים לא נותר עוד על מה להתמקח, וכדרכם, השלימו עם העובדה המוגמרת והכירו ב"גבול החדש", שנתחם על-ידי האצ"ל – את קו "שביתת הנשק" הארעי בין יפו לתל-אביב, בתנאי, שבעברו השני יוצבו אנשי ה"הגנה" – ולא האצ"ל.
 

יום שבת, כ"ב בניסן, 1 במאי 1948

משטרת מנשייה הפכה לתל חרבות. השריון הבריטי נחסם. בשעה 14.00 מקבלת לידיה ה"הגנה" את עמדות האצ"ל.  גידי לוחץ את ידיו של המפקד, שבא לקבל את ה"פיקדון": "אני מקווה שתשמור על מה שכבשנו", הטעים. "נשמור על כל שעל אדמה ש כ ב ש נ ו", השיב נציג ה"הגנה".

הבריטים מתפרסים אל מול קו ההגנה במנשייה. עתה מתבהרת התמונה לחלוטין: אין עוד חזית צבאית ביפו – רק "חזית פוליטית", מצדה האחד כוחות בריטיים, ומצדה השני אנשי ה"הגנה". היפואים, עצמם, היו אותה שעה בדרכם למחנות הפליטים בארצות ערב, ואלה שנותרו – פתחו בחזית פנימית: ראש עיריית יפו ברח; המפקד הצבאי העיראקי ברח; עורכי העיתונים ברחו. כל המוסדות הציבוריים התפוררו. שרידי הכנופיות התגודדו בקבוצות קטנות, ופתחו במעשי שוד. בתוך הביזה הכללית פרצו תגרות בינם לבין עצמם, או בינם לבין החיילים הבריטיים, שנזדמנו למקום מאותה סיבה…

זו הייתה "החזית הפנימית" של יפו!
אפס, ממשלת בריטניה עדיין לא השלימה עם תבוסת הערבים ביפו ולא הרשתה להם להיכנע. כותב פילדמרשל מונטגומרי בזיכרונותיו: "לקראת סוף חודש אפריל 1948 התנהלה לחימה כבדה ביפו, והידיעות הראו, כי ידם של הערבים על התחתונה. יפו הייתה הנמל הערבי היחידי בפלשתין ואני נתבקשתי על-ידי הממשלה לנקוט בכל הצעדים הנחוצים, כדי להבטיח כי השליטה בעיר לא תוצא מידם לפני ה15- במאי.
פקדתי בהתאם לכך, בהודיעי, כי אם יכבשו היהודים את יפו, יהיה על גיסותינו לכובשה מחדש ולהחזירה לידי הערבים. המפקד הראשי שיגר ב 28.4- ליפו גייסות וטנקים והללו, בסיועם של מטוסי 'ספיטפייר', הדפו את היהודים החוצה והביאו לשביתת-הנשק בעיר. אגב כך נהרג חייל בריטי אחד.

ואכן, בימים הראשונים של חודש מאי גבר זרם התגבורת הבריטית מן הים ומן היבשה – ממלטה, מקפריסין וממחנות הצבא בארץ. בנמל יפו נראו אוניות סיור, ופלוגות קומנדו "נחתו" בחוף. אולם כל זה היה ללא הועיל. מוכה עד מוות המתינה יפו לפינויה על-ידי הבריטים, כדי שתוכל להיכנע, ללא תנאי.

ב-13במאי, בשעה עשר בבוקר הגיעה משלחת הכניעה של יפו לתל-אביב במכונית ירוקה ומהודרת. הדיון בפרטי הכניעה נמשך כחמש שעות. בשלוש ורבע הוגשו טופסי הכניעה. בזה אחר זה ניגשו אנשי "ועדת החירום" למלאכת החתימה.
תם ונשלם.

הכוחות היהודיים נערכו למסע ניצחון בחוצותיה של יפו הכבושה. בראש השדרה הצבאית נסע משוריין מתוצרת בריטית, שנלכד בזמנו בידי חיילי אצ"ל, ועליו מצויר סמל "רק כך" לבן ומבהיק. אחריו נעה לאטה במכונית אזרחית המפקדה האזורית של תל-אביב – מפקד המחוז מטעם ה"הגנה" (אלוף קרייתי) ומקבילו לתפקיד מטעם האצ"ל, פתחיה שמיר (שטיינר). בעקבותיהם צעדו על נשקן יחידות ה"הגנה" והאצ"ל. יותר מכול סימל משוריין האצ"ל, בראש שדרת הניצחון,
את הכרתה של ה"הגנה" בכובשיה של יפו. הייתה זו מחווה קצרה של נדיבות חד פעמית בהשפעתו של רגע היסטורי חולף. ה"הגנה" לא הרהיבה עוז מעולם להודות, שכניעתה של יפו לפני ה-15 במאי, יומיים לפני תום המנדט – באה בעקבות כיבושה של מנשייה על-ידי האצ"ל וחוללה מפנה דרמטי במצבנו האסטרטגי. נהפוך הוא – ככל שהשיגה ידה, ניסתה לשבש את הפעולה ולהמעיט בערכה.

herzog_portraitצריכות היו לחלוף שלושים ושמונה שנים עד שקם נשיא בישראל, חיים הרצוג – אלוף בצה"ל, קצין מבצעים וראש אגף המודיעין במלחמת הקוממיות ולאחריה – ותיקן את העוול ההיסטורי שנעשה לכובשיה האמיתיים של יפו, לוחמי האצ"ל, "שבשחרורה של יפו טבעו ציון דרך מכריע במלחמת העצמאות," כדבריו של הנשיא במכתבו, לרגל מלאות 38 שנה לשחרור יפו.

להלן הנוסח המלא של המכתב: 

ברכה לטקס הזיכרון במלאת 38 שנה לשחרור יפו שלושים ושמונה שנים חלפו מאז פרצו חיילי הארגון הצבאי הלאומי לצפונה של יפו בפעולת הגבורה הנועזת, אשר הובילה לשחרורה של העיר ולכניעתה לפני כוחות המגן העבריים.  המערכה על יפו הייתה כבדה ועקובה מדם. לצדו של האויב הערבי פעלו יחידות בריטיות שביקשו לסכל את המבצע ולמנוע את נפילתה של יפו לידי היהודים. אין ספק, כי שחרורה של יפו היה ציון דרך מכריע במלחמת העצמאות. נקל לשער, מה עלול היה להתרחש אילו הוסיפה יפו הערבית להחזיק מעמד עוד שלושה שבועות, עד למועד פלישת צבאות ערב.אילו עמד נמל יפו לרשות כוחות הפלישה, אילו יכלו להציב ראש-גשר ביפו, בלב לבה של המדינה היהודית, שאך זה נולדה – עלול היה הדבר לשנות מיסודם את פני המערכה. שחרורה של יפו היה, אפוא, בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת והוא הקנה למדינת ישראל עורף בטוח בשעה שחייליה עמדו בחזיתות השונות בקרבות מגן נואשים. כבוד ויקר נתונים בשם האומה ללוחמים במערכה על יפו, שחרפו נפשם למען תקומת ישראל. נרכין נא ראש בגאון ובחרדת קודש לזכרם של הנופלים, ויינון שמם לנצח בתולדות ישראל ובמורשת הגבורה היהודית מדור דור.
חיים הרצוג, נשיא המדינה

 "לכאורה אין כיבוש יפו שייך להתקוממות העברית נגד השלטון הבריטי", אומר מנחם בגין בספרו, המרד, "אך באספקלריה מדינית-היסטורית מהווה הכיבוש פרשה במלחמת השחרור נגד המשעבד. לא במקרה רצו הבריטים לשמור בכל מחיר על יפו… יפו הייתה צריכה לאיים על תל-אביב אחרי ה15- במאי 1948 … היא נועדה לשתקה ולרתק אליה את הכוחות העבריים. יפו הייתה מכשיר בידי הבריטים – אולי המכשיר העיקרי – לנסות ולהכניע את היישוב העברי ולהניעו לבקש את "התיווך" ואת "האפוטרופסות" הבריטית.גם תכניתו זו של ג'ון סוכלה. "כיבוש יפו – מסכם בגין – הנו אחד המאורעות הגורליים במלחמת העצמאות העברית, אבל כיבוש יפו – הוא מזכיר – עלה לנו במחיר יקר מאוד: שלושים ושמונה מפקדים וחיילים, מטובי מפקדינו ולוחמינו – נתנו את חייהם למען תחיה תל-אביב ולמען תחיה האומה."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s