דברי ההספד לעולי הגרדום בצפת, בטקס יום הזיכרון

נפתלי דרזנר (אחיו של יחיאל דרזנר הי"ד) אומר קדיש באזכרה לעולי הגרדום בצפת, יום הזיכרון . צילום: פוטו-גולן, צפת

נציג האצ"ל יוסף עברון בטקס האזכרה הממלכתי לעולי הגרדום בצפת:
מה יודע דור זה על לוחמי המחתרת של שנות ה-40 –?
כל דור רואה רק את בבואתו המשתקפת מראי תקופתו, כאילו כל ההוויה לא באה לעולם אלא בגינו, ושוכח, שהוא עצמו אינו אלא תולדה של קודמו – של פעליו, של מחדליו כי החיים הינם תהליך מתמשך – המציאות של היום מקורה במעשה של אתמול, והיא טומנת בחובה את תבנית המחר. דור מלחמת השחרור יצק בדמו את המסגרת הממלכתית של צה"ל – וכל חוליה בשרשרת הינה המשכה הטבעי של קודמתה. אך לכל אלה קדם דור הבראשית של לוחמי המחתרת, שאלמלא קם וקרא תגר על השלטון הזר – עדיין שרויים היינו בתוהו ובוהו הפוליטי שמלפני בריאת המדינה. מהו קנה המידה לגבורה ? אי הוא זה התקן עלי אדמות, התואם את עוז רוחם ואומץ לבם של דב גרונר וחבריו הי"ד -? האם אפשר בכלל לערוך השוואות של גבורה בפרספקטיבה היסטורית, ומתוך תקופה אחרת, שכל תפיסותיה ומושגיה שונים בתכלית ?

אזכרה לעולי הגרדום

נפתלי דרזנר (אחיו של יחיאל דרזנר הי"ד) אומר קדיש באזכרה לעולי הגרדום בצפת, יום הזיכרון . צילום: פוטו-גולן, צפת
נפתלי דרזנר (אחיו של יחיאל דרזנר הי"ד) אומר קדיש באזכרה לעולי הגרדום בצפת, יום הזיכרון. צילום: פוטו-גולן, צפת

דברים שנשא נציג האצ"ל, יוסף עברון, ליד קברות עולי הגרדום בצפת – ביום רביעי, ב' באייר תשס"ה, 11 במאי 2005 , יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל:

 

אנו ניצבים כאן היום ברטט ובחרדת קודש מול קברותיהם של ש ב ע ה מעולי הגרדום, שנטמנו בעיר הקודש צפת – דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, יעקב וייס, אבשלום חביב, מאיר נקר – שבעה, מתוך שנים עשר לוחמי חירות, שעלו "במעלות קדושים וטהורים" – חיילים ללא מדים של ארגוני המחתרת, האצ"ל והלח"י, שהקריבו את חייהם הצעירים לחידוש תקומת מלכות ישראל על אדמתו ההיסטורית. בחייהם ובמותם הם מסמלים לנו את ציוני הדרך ההיסטוריים של דור התקומה במאבק הבלתי נלאה להקמתה של מדינת ישראל.

ב-16 באפריל 1947, עם עלות השחר, ביצעו השלטונות הבריטיים בכלא עכו ארבעה פסקי דין מוות נגד לוחמי הארגון הצבאי הלאומי – דב גרונר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ויחיאל דב דרזנר (רוזנבאום) הי"ד. בראש הרשימה ניצב דב גרונר: פצוע ותשוש, ידיו אסורות וגופו שותת דם – אולם רוחו איתנה ומוצקת כפלדה. הוא היה חייל בכל רמ"ח אבריו. הוא לא חיפש סמלים. בשבילו לא היה זה ג ר ד ו ם  אלא המשכו של הקרב. והוא נלחם, פצוע וזב דם, עד לרגעי חייו האחרונים. הוא ניפץ את כל הטקסים המסורתיים, שעליהם ביססו הבריטים את האימפריה שלהם במשך מאות בשנים.
דב גרונר סימל את רוח הגבורה והנחישות של כל יתר הלוחמים האמיצים הטמונים כאן. הוא היה "זקן החבורה" שביניהם, בן 35 !  כל היתר היו צעירים בהרבה – מגילאי 20 עד 26 שנה; נערים שטרם טעמו את טעם החיים ויצאו אל מסע המוות, כששירת התקוה על שפתותיהם.

כל אחד וסיפורו שלו.

כמו שלושת הצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם – מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני ודב רוזנבאום (ששמו האמיתי, יחיאל דרזנר – אך הסתירו מפני חוקריו עד יומו האחרון, כדי שלא יבולע לבני משפחתו). השלושה נלכדו בדרכם לגמול במלקות לאנשי צבא בריטים, על עונש מלקות שבוצע בחבר צעיר לנשק. הם נלכדו במכוניתם בטרם הצליחו להגשים את משימתם. אך זה לא מנע מהבריטים להטיל עליהם עונש מוות. לאחר שעונו קשות במשך שלושה ימים – הועברו פצועים וזבי דם לכלא ירושלים, לאותו תא עם דב גרונר.

ב- 16 באפריל 1947, בחשכת הליל, בלי אתראה, בלי וידוי, בלי פרידה ממשפחותיהם – הועלו כל הארבעה לגרדום.
תגובת האצ"ל הייתה מהירה: ב- 4 במאי 1947 פרצו כוחותיו את חומות כלא עכו.
פריצת הכלא הגדולה ביותר בזמן המודרני. היה זה ראשית הקץ של השלטון המנדטורי הבריטי בארץ ישראל.
פריצת כלא עכו גררה בעקבותיה אתגר חדש וכואב: גזר דין מוות על שלושה ממשתתפי המבצע: אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר – שלושת חברי חוליית החסימה בפריצת כלא עכו – אשר נותרו על משמרתם עד לכדור האחרון – נלכדו, ונידונו למוות.

אזהרת האצ"ל הייתה חד משמעית: על גרדומים נשיב בגרדומים.
יומיים לאחר אישור גזר דין המוות – נחטפו שני סרז'נטים, אנשי חיל המודיעין.
השלטונות בלונדון לא שעו לאזהרה: ב- 29 ביולי 1947 הוצאו אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר להורג .
למחרת תלה האצ"ל את שני הסמלים.
הפעם – "המסר נקלט". מאז ועד לקץ המנדט הבריטי לא נתלו עוד יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר היה אחרון עולי הגרדום במלחמת השחרור.
במלאות 57 שנה למדינת ישראל, אנו ניצבים כאן היום, בדחילו וברחימו, מול שבעה קברות אלה של הרוגי המלכות בדורנו – שבעה מגיבוריו ההיסטוריים של עם ישראל.

מה יודע הנוער של היום על לוחמי המחתרות בשנות ה40- -?

כל דור רואה רק את בבואתו המשתקפת אליו מראי תקופתו, כאילו כל ההוויה לא באה לעולם אלא בגינו, ושוכח, שהוא עצמו איוו אלא תולדה של קודמו – של פעליו, של מחדליו כי החיים הינם תהליך מתמשך – המציאות של היום מקורה במעשה של אתמול, והיא טומנת בחובה את תבנית המחר. דור מלחמת השחרור יצק בדמו את המסגרת הממלכתית של צה"ל – וכל חוליה בשרשרת הינה המשכה הטבעי של קודמתה. אך לכל אלה קדם דור הבראשית של לוחמי המחתרת, שאלמלא קם וקרא תגר על השלטון הזר – עדיין שרויים היינו בתוהו ובוהו הפוליטי שמלפני בריאת המדינה.

מהו קנה המידה לגבורה ?

אי הוא זה התקן עלי אדמות, התואם את עוז רוחם ואומץ לבם של דב גרונר וחבריו הי"ד -? האם אפשר בכלל לערוך השוואות של גבורה בפרספקטיבה היסטורית, ומתוך תקופה אחרת, שכל תפיסותיה ומושגיה שונים בתכלית ?  להילחם – כשאתה בודד ונרדף, מוקע כ"פורש" וכ"טרוריסט" ; להיאבק – חרף התנגדותה של החברה המאורגנת, המציגה אותך כ"בוגד" בעם, שלמענו אתה מחרף נפשך למות ולהמשיך – יום אחר יום, שנה אחר שנה, בעקשנות, כשקריאת הכיוון היחידה נובעת מהכרתך הפנימית ולא להישבר כלפי פנים, ולא להיכנע כלפי חוץ – זו, כשלעצמה, גבורה. ובאווירה כזו ביצעו לוחמי המחתרת את פעולותיהם.

הם לחמו – ושרו. צעדו זקופים אלי גרדום, צוחקים למוות בפניו. קול שירתם מילא את הארץ, את בתי הכלא, את מחנות המעצר, את תאי המוות.

הם מתו, כשהחיוך אינו מספיק לגווע על שפתיהם, והתקווה שורה על פניהם.

בתא המוות, כשאיום הגרדום מרחף מעל לראשו, חיבר מיכאל אשבל את השיר, שהפך להמנונם של לוחמי האצ"ל בתש"ח, "היום שרה הקטנה.. עלי בריקדות ניפגש."
הוא היה אחד מבורחי כלא עכו, אך לא הרחיק לכת אלא כמה מאות מטרים לקראת החופש, כשנפל שדוד מכדורי הבריטים, ובעודו מוטל שותת דם על אם הדרך עכו–צפת צעק לעבר נוסעיו של אוטובוס "אגד" שחלף על פניו:
"יהודים, ראו – איך אנו מתים כאן למענכם..!"

 מה יודע דור זה על גבורתם -?

מה יודע הוא על הבחורים, שנפלו באישון לילה ונקברו בלאט באשמורת הבוקר – והם עודם ילדים, וחלב אימם טרם יבש על שפתיהם, על נערים, שהוכו ועונו במרתפי החקירות של הבולשת הבריטית; על פצועים, שדמם שתת עד מוות, ולא ניתן היה להעבירם לטיפול בבית חולים, על אימהות שכולות, שאפילו לבכות לא העזו בפומבי, וגם הדמעות ניגרו במחתרת?

המכתב של דב גרונר ז"ל

אסיים בקריאת כמה שורות מתוך מכתבו של דב גרונר ז"ל למפקד האצ"ל מנחם בגין, 48 שעות לפני הוצאתו להורג, הן נשמעות היום יותר אקטואליות מאי פעם:

 יכולתי לפוצץ סיסמאות גדולות, אבל ברגע זה נדמה לי שסיסמאות כאלו הנן זולות מדי… מובן מאליו שרוצה אני לחיות. מי לא רוצה ? ואם אני מצטער שהנני עומד לגמור, זה בעיקר משום שלא הספקתי לפעול מספיק. גם לי הייתה האפשרות לתת לעתיד "לדאוג לעתיד" ובינתיים, ליהנות מהעבודה שהבטיחו לי, או להסתלק מהארץ ולחיות חיים בטוחים בארצות הברית, אבל הדרך הזו לא הייתה נותנת לי את סיפוקי בתור יהודי, ועל אחת כמה וכמה בתור ציוני. הרבה הן הדרכים שהיהדות דוגלת בהן – האחת היא של "היהודונים", שהיא ויתור על לאומיותם ולאט לאט גם על דתם, וזה איבוד עם ישראל לדעת מלכתחילה.  הדרך השנייה היא זו של אלה הקוראים לעצמם צ י ו נ י ם, והיא הסתמכות על משא ומתן. כאילו קיומו של עם לא הייתה שונה מטרנסקציה מסחרית; בלי נכונות להביא קורבן, וממילא מלאת ויתורים שדוחה אולי את הקץ, אבל מובילה לגיטו. ואל לנו לשכוח שגם בגיטו ורשה היו שלוש מאות אלף יהודים… הדרך הנכונה לדעתי היא דרכו של האצ"ל, שאינו שולל את המאמץ הפוליטי, בלי לוותר על אף שעל מארצנו, כי שלנו היא! אבל אם אין המאמץ הפוליטי מביא את התוצאות הדרשות, עלינו להיות מוכנים להילחם על ארצנו ועל אדמתנו, שהם המבטיחים את קיום עמנו, בכל האמצעים, בכל הדרכים. וזה צריך להיות דרכו של עם ישראל בימינו אלו: עמידה על שלנו ונכונות לקרב, גם אם היא מובילה לגרדום. כי ארץ נגאלת בדם. אני כותב שורות אלו 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות כאלו אין משקרים. והנני נשבע, שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה, בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי.
חיילך הנאמן, דב

אלה היו הערכים שדוב גרונר וחבריו אימצו לעצמם ולאורם לחמו ופעלו.
ועל ערכים אלה מסרו את נפשם גיבורי האומה הטמונים כאן.
והלוואי, הלוואי, ונהיה ראויים לקורבנם הגדול והעילאי!
יהי זכרם ברוך !

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “דברי ההספד לעולי הגרדום בצפת, בטקס יום הזיכרון

  1. לצערי חלק גדול מהציבור לא זוכר או ו לא יודע מה היה , הציבור שמעוניין מבוגרים או צעירים מוזמנים להשתתף בטקסי יום הזיכרון ,לעולי הגרדום בצפת , שבי ציון ו עכו ביום ד' 11/5/16 הסעה מובטחת . להרשמה 0543976168 פולק משה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s