עשרות לוחמי אצ"ל נפלו בקרב ההירואי על שחרור יפו, קרב שהושתק והוסתר, קרב שלקחיו יושמו בקרבות מבצע 'חומת מגן' בג'נין. במהלך ימי חול המועד פסח יצוין מלאת שישים שנה למערכה בה כבשו לוחמי האצ"ל את יפו מידי ערביי העיר שאיימו והפגיזו את תל אביב משך חודשים ארוכים. זהותם של הלוחמים, אנשי האצ"ל, גרם להשתקת והדחקת הקרב ההירואי על ידי גופי השלטון וגופי הצבא האחראים. כזכור, במהלך מבצע 'חומת מגן' התקדמו הלוחמים במחנה הפליטים ג'נין מבית לבית תוך שבירת הקירות הפנימיים. מסתבר שמדובר ברעיון שנהגה ובוצע כבר לפני שישים שנה על ידי לוחמי האצ"ל בעת הקרבות על כיבוש יפו. על אירועי הימים הקשים והקרבות שהובילו להסרת האיום הממשי על חיי תושבי תל אביב, בכתבה שלפניכם.
מאת: יוסף עברון
מ-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, פתחו ערביי יפו במלחמת התשה נגד תל אביב. במשך כמאה וחמישים יום ניתכו הפגזים באין מפריע על הגדולה בערי הארץ. 156 מאזרחיה נהרגו, ועוד כאלף גברים, נשים וילדים נפצעו. אלפי משפחות פונו ממגוריהן ונותרו חסרות גג, ואילו קברניטי "היישוב המאורגן" וראשי ה"הגנה" המתינו באזלת-יד מדהימה.
שתי מרגמות בנות שלושה אינטש, שהציב האצ"ל בחצר בית-הספר "אליאנס" בתל-אביב, ב-25 בחודש אפריל 1948 , א' דחול המועד פסח תש"ח – שמו קץ למצב מביש זה של מלחמה חד צדדית. פגזיהן נחתו בשריקה צורמת על מרכזה של יפו. על כיכר השעון, על בניין הדואר בשדרות המלך ג'ורג', על שטח הנמל, על שכונת עג'מי. חרשו את רחוב בוסטרוס וזרו הרס וחורבן. כבר בתום השעה הראשונה ספגה יפו כאלף פגזים – חמשת אלפים קילוגרמים של חומרי-נפץ. האנדרלמוסיה הייתה גדולה. אווירת השחצנות התחלפה בבת אחת בתחושה של פחד ושל ייאוש. עם רדת החשכה החלו נוטשות את העיר עשרות משאיות עמוסות נוסעים. בין הנמלטים – העריקים הראשונים משורות "צבא ההצלה", ואחריהם ראשי הממסד האזרחי. ראש עיריית יפו ברח. המפקד העיראקי ברח. עורכי העיתונים ברחו. המוסדות הציבוריים התפוררו.
כעבור חמישה ימי קרבות קשים מתוך 70 אלף תושביה נותרו כמה מאות בודדות, נהגה אז במוחם של מפקדי הארגון הצבאי לאומי רעיון חדש. הטקטיקה החדשה שנקט בה האצ"ל, שיטה שכזכור אומצה כעבור 54 שנה ע"י צה"ל – להתקדם מבית לבית תוך פריצת הקירות הפנימיים. בשטח עצמו נתקלו הלוחמים בחומת אש ופלדה של ביצורי מנשיה, שהוקמו בפיקוחם של הבריטים. קרבות המצח בצוואר הבקבוק נמשכו, ללא הפוגה גם ביום השני עד לשעות החשכה – אך ללא תוצאה.
היה זה גידי (כינויו של עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל) שהעלה בפני מטה הפעולה תוכנית טאקטית נועזת: לפרוץ את הקירות הפנימיים ולהתקדם בתוך הבתים עד לעמדות האויב. "לא נלך עוד בקו ישר", הסביר, "נתקדם במעין 'זיגזג'…נפלס דרך בחומרי נפץ ונעבור בתוך הבתים…", אמר.
ביום השלישי למערכה, עם רדת החשכה, פורץ הקרב המכריע. בזו אחר זו, נכנסות כל החטיבות והחוליות למערכה. שרשרת "הסבלים" מקימה עמדות לאורך קו ההתקדמות; שקי החול עוברים מיד ליד. כל שעל, שייכבש – מוחזק מעתה בכל מחיר. הטריז מתפתל בתוך גושי בתים, בין חצרות, חוצה סמטאות, ובאגפיו עמדות ערביות הרוסות או נטושות.
לוחמי האצ"ל מסתערים בריצת אמוק אל הים. ביום רביעי, י"ט בניסן, 28 באפריל 1948 שחר של יום חדש. רחוב חסן-בק נחשף לקרני השמש העולה, ובאופק משתקף זוהר הים, והוא קרוב מאוד. רק עמדת בטון אחת גדולה חוצצת בינו לבין הלוחמים. האנשים מתבוננים על המראה אחוזי קסם. ופתאום זה אירע: שאגת פרא אדירה מפיהם של עשרות לוחמים ששעטו קדימה בריצת אמוק מטורפת, דוהרים כאחוזי טרוף: "הים! הים! הים!" איש לא שת לבו לעמדה המבוצרת, וזו כאילו שותקה פתאום מתדהמה; הכול אירע במהירות מסחררת. כשהגיעו הבחורים לשפת הים עוד נדמה היה שכל זה אינו אלא חלום תעתועים. מועקה כבדה, בת שלושה ימים, מצאה לה פתאום פורקן. אנשים טבלו את רגליהם במים המלוחים, חיבקו איש את רעהו, צחקקו ושקשקו כילדים שובבים.
בעוד לוחמי האצ"ל ממשיכים בטיהורה של מנשייה, תוך קרבות מבית לבית – מופיעים בקו הרקיע מטוסי ה"ספיטפייר" הראשונים, מנמיכי טוס, בשאון מאיים, ומצלמים במופגן את זירת הקרב. המסר נקלט: ההתמודדות הבאה תהיה עם הצבא הבריטי, וקדחת הביצורים אוחזת בכול.
בעצם ימי הקרבות ריכז הצבא הבריטי כוחות גדולים ביפו, וגדודים מיוחדים – חמישה בטליונים, כ 4500 חיילים – הובאו באוניות, כדי למנוע את כיבושה ולאלץ את היהודים לפנות את מנשייה. בהרעשת מרגמות ותותחים על שכונות הספר נורו עשרות פגזים לעבר תל-אביב. "הייתה זו אחת ההפגזות הקשות ביותר שנפלה בחלקן של השכונות העבריות בגבולות מנשייה-חסן בק", קובע בספרו 'ממאורעות למלחמה י' אולצקי.
לא צריך להיות פרשן צבאי דגול, כדי להבין, מדוע מכל המקומות בארץ החליטו הבריטים להחזיק ביפו, דווקא, עד ל- 15 במאי 1948: על פי מפת החלוקה, נכללה העיר בשטח המדינה הערבית; שמירתה כבסיס ימי בידי הערבים הייתה חיונית להצלחתה של פלישת צבאות ערב – פלישה, ששלטונות בריטניה, במיוחד ארנסט בווין, זממו להחזיר, באמצעותה, את המצב לקדמותו ולעשות פלסתר את החלטת האו"ם על מדינה יהודית.
יום נוסף של לחימה חלף. יום חמישי, כ' בניסן, 29 באפריל 1948. מזה שבע שעות, שהתותחים והמרגמות של הבריטים חורשים ללא אבחנה את חורבות מנשייה. "עד אמש עדיין עבדו הכול בביצורים. שקי חול כבדים עברו מיד ליד, אצבעות נתעקמו מרוב מאמץ; מפקד מחוז תל-אביב, גונדר עוזי (יוסף לוי), התנדב לשמש כחבלן; הוא הספיק לפוצץ בניין אחד, לפני שנפצע פצעי מוות מצרור כדורים, שנורה ממשוריין. לא הרחק משם ספג רכב שריון של האצ"ל פגז מ"פיאט" – שניים מאנשיו נפצעו. כוחות נוספים מוטלים למערכה. שני משוריינים של הבריטים עולים באש. ההפצצה הבריטית מתעצמת והולכת, פגזים נוחתים מכל עבר: מימין, משמאל, מלפנים. לבנים נושרות כערמת קלפים, ומתוך ענן האבק מזדקרים אברים קרועים של בני-אדם. אנחות כאב מהדהדות בחלל – החובשים מתרוצצים הלוך ושוב. הם והחבלנים כמעט היחידים הפעילים בשטח. מכנסים את הראש לבין הכתפיים וממתינים. ל מ ה ? אומרים, כי אין שני פגזים נופלים במקום אחד. והנה שלושה פגזים נחתו בדיוק לאותו משפך… רעם התותחים אינו חדל לרגע. מתרס אחד מזדעזע כגוף חי וחלקו המרכזי מתרומם באוויר. שקים כבדים מתעופפים בקלות מפתיעה ויורדים כגזרי נסורת בתוך עב עשן. בשוך הרעם נראים שרידי המתרס כפצע גדול פעור. ברד הפגזים גובר. הנשימה נעצרת עם כל שריקה. רעם אדיר. ושוב רצים החובשים. ואתה מונה חרש: אלונקה אחת, שתיים, שלוש, ארבע – כ ו ל ם ! אין לראות דבר של ממש, חלקי גוף מקוטעים… הכול מליטים את פניהם. התפוצצויות רועמות לאורך כל הקו; עשרות אלונקות נישאות מתוך הגיהינום; עשרות פצועים – אין לדעת כמה מהם הרוגים. איש אינו מש מעמדתו".
בשלב זה מתכנסת מפקדת האצ"ל לישיבת חירום. בתום הדיון, מעביר חיים לנדאו, באמצעות ראש-העיר תל-אביב, ישראל רוקח, אולטימאטום נגדי לנציגי השלטונות: "אם עד שעה שתים-עשרה בצהריים לא תופסק ההפגזה הבריטית, יפגיז האצ"ל במרגמות שלושה אינטש את המושבה הגרמנית ביפו, מקום מגורן של המשפחות הבריטיות".
החל משעות הצהריים פוחתת בהדרגה עצמת ההפגזה. האם האולטימאטום עשה את שלו? עדיין מוקדם לדעת. הבחורים נצמדים בחוזקה לאדמה, לא משים מעמדותיהם. "הם לא יעברו!" הם לוחשים. בשלוש אחה"צ משתררת דממת פתע בקו החזית. הם אכן לא עברו, אך גם המחיר היה כבד: עוד שלושה-עשר הרוגים נוספו למניין הנופלים.
"כושר הלחימה, שגילו אנשי האצ"ל ביפו, הדהים ידידים, יריבים ואויבים", אומר עברון ומצטט מתוך ספרו קנט בילבי, כתב ה"ניו-יורק הרלד-טריביון" "דרך כוכב במזרח התיכון" אץ דבריו של המיור ג.ג'. האמילטון, מפקד הבטליון האירי הראשון של קלעי המלך, שניהל את ההתקפה על הארגון, בשיחה שניהל עמו: "היהודים הללו הם לוחמי רחוב מצוינים; ידם על העליונה במלחמה עם הערבים בערים. אפילו נגדנו הראו קרב עקשני. הם יודעים איך להשתמש בהריסות ואיך לפנות את הרחוב, הם הפילו את חיתתם על הערבים…"
"לאחר שהם כבשו את מנשייה", גילה המיור, "קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה. קיבלנו תגבורת של טנקים מסוג "קרומבל" ותותחים בעלי קוטר של 75 מ"מ. יומיים הלמנו בהם קשות…"
ביום שישי דממה בחזית. אניות רבות עסוקות בפינוי האוכלוסייה. עיתונאי חוץ מודיעים על ששים אלף איש שעזבו את העיר. הצבא הבריטי תופס את מקומם של אנשי הכנופיות הנמלטים. הבריטים מכירים דה פקטו בכיבוש, אך מגישים שתי דרישות אולטימטיביות באמצעות ה"הגנה:
א. למסור לידם את משטרת מנשייה,
ב. לתת תנועה חופשית לשריונים ברחוב חסן-בק.
לאולטימטום נלוו הודעות איום ואימה. המפקדה הראשית של הצבא הבריטי במזרח התיכון הודיעה כי התקפת אצ"ל על יפו, הנמצאת מחוץ לגבולות השטח היהודי, לפי החלטת האו"מ, שינתה את המצב מיסודו… רדיו לונדון הודיע, כי כוחות בריטיים שהוזעקו ממלטה ומקפריסין "נחתו" ביפו, כדי למנוע את נפילת העיר בידי היהודים…
מפקדת האצ"ל דוחה את האולטימטום. על האיומים להפציץ את תל-אביב, הושב ברמז כי "בידי האצ"ל מצויים עדיין אלפי פגזים של מרגמות שלושה אינטש, ובארץ ישראל עדיין קיימים מחנות צבא למכביר…"
ה"הגנה", מצדה, לחצה על מילוי הדרישות הבריטיות. את הקץ לוויכוח שם גידי בדרכו המקורית. שעות אחדות לפני תום האולטימאטום – הפכו חבלני האצ"ל את בניין משטרת מנשייה לתל חרבות. השריון הבריטי נחסם.
עוד יום חולף. יום שבת, כב בניסן , 1 במאי 1948. בשעה 14.00 מקבלת לידיה ה"הגנה" את עמדות האצ"ל. גידי לוחץ את ידיו של המפקד, שבא לקבל את ה"פיקדון": "אני מקווה שתשמור על מה שכבשנו".
הבריטים מתפרסים אל מול קו ההגנה במנשייה. בשלב זה מתבהרת התמונה לחלוטין: אין עוד חזית צבאית ביפו – רק "חזית פוליטית", מצדה האחד כוחות בריטיים, ומצדה השני אנשי ה"הגנה". אולם ממשלת בריטניה עדיין לא השלימה עם תבוסת הערבים ביפו: "יפו הייתה הנמל הערבי היחידי בפלשתין ואני נתבקשתי על-ידי הממשלה לנקוט בכל הצעדים הנחוצים, כדי להבטיח שהשליטה בעיר לא תוצא מידם לפני ה-15במאי", כותב פילדמרשל מונטגומרי בזיכרונותיו: "פקדתי כי אם יכבשו היהודים את יפו, יהיה על גייסותינו לכובשה מחדש ולהחזירה לידי הערבים".
כל זה היה ללא הועיל: ב13- במאי, בשעה עשר בבוקר הגיעה משלחת הכניעה של ערביי יפו לתל-אביב. הדיון נמשך חמש שעות, ובשלוש ורבע נחתמו טופסי הכניעה. בכך תם ונשלם אחד הקרבות ההירואים ביותר, אך ככל הנראה גם המושתקים והמוסתרים ביותר. ככל הנראה לזהותם של הלוחמים כאנשי אצ"ל היה חלק ניכר במניעים להשתקה.
שנים ארוכות אחר כך, באיגרת ששיגר לטקס הזיכרון לחללי המערכה ביפו כתב נשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג כי "פריצתם של חיילי הארגון הצבאי הלאומי לצפונה של יפו בפעולת הגבורה הנועזת היה ציון דרך מכריע במלחמת העצמאות".
להלן הנוסח המלא של האיגרת:
"שלושים ושמונה שנים חלפו מאז פרצו חיילי הארגון הצבאי הלאומי לצפונה של יפו בפעולת הגבורה הנועזת, אשר הובילה לשחרורה של העיר ולכניעתה לפני כוחות המגן העבריים. המערכה על יפו הייתה כבדה ועקובה מדם. לצדו של האויב הערבי פעלו יחידות בריטיות שביקשו לסכל את המבצע ולמנוע את נפילתה של יפו לידי היהודים. אין ספק, כי שחרורה של יפו היה ציון דרך מכריע במלחמת העצמאות. נקל לשער, מה עלול היה להתרחש אילו הוסיפה יפו הערבית להחזיק מעמד עוד שלושה שבועות, עד למועד פלישת צבאות ערב. אילו עמד נמל יפו לרשות כוחות הפלישה, אילו יכלו להציב ראש-גשר ביפו, בלב לבה של המדינה היהודית, שאך זה נולדה – עלול היה הדבר לשנות מיסודם את פני המערכה. שחרורה של יפו היה, אפוא, בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת והוא הקנה למדינת ישראל עורף בטוח בשעה שחייליה עמדו בחזיתות השונות בקרבות מגן נואשים. כבוד ויקר נתונים בשם האומה ללוחמים במערכה על יפו, שחרפו נפשם למען תקומת ישראל. נרכין נא ראש בגאון ובחרדת קודש לזכרם של הנופלים, ויינון שמם לנצח בתולדות ישראל ובמורשת הגבורה היהודית מדור דור".
mizkar מִזכּר 