לווייני קדימה מרחפים בחלל ריק

satteהגורל והכבידה כפו עליהם לנוע במסלול מעגלי סביב לעצם כבד מהם, ופתאום הם מוצאים עצמם מרחפים בחלל, והעצמים הכבדים (שרון את אולמרט), שסביבם נעו עד כה בחדווה ובביטחון – נעלמו כלא היו. לא נותר להם אלא לחפש עצם כבד חדש, וכל שיעלה הגורל באמתחתו, יצלח.

מאת יוסף עברון

האם יהיה זה שאול מופז, סגן ראש הממשלה ושר התחבורה בן ה-60 ? או אבי דיכטר, השר לביטחון פנים, בן ה-56 ? ושמא מאיר שטרית, שר הבינוי והשיכון, בן ה-60 ? ואולי ציפי לבני – שרת החוץ בת ה-50 ?

לחברי הכנסת של "קדימה" ולנציגיה בממשלה, כלל לא חשוב מי יהיה העצם, שסביבו ירקדו מעתה – העיקר שיהיה סביב מי לנוע; פרידתם הנרגשת מאולמרט, הדמעות ששטפו את גרונם, יותר משביכו את מר גורלו של פטרונם הפורש, הביעו דאגה וחרדה לגורלם שלהם. ליד שולחנו של אולמרט במסיבת הפרידה ישבו שני המועמדים בעלי הסיכויים הסבירים לרשת את מקומו – שר התחבורה, שאול מופז; שרת החוץ, ציפי לבני. הראשון מנפנף בקריירה צבאית מרשימה, לאחר שחמק באישון לילה משורות הליכוד, ל"קדימה", חרף הצהרותיו על נאמנותו הנצחית לתנועת האם .השנייה (בתם של שרה ואיתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל בשנים 1944-46), מנפנפת בתעודת יושר, לאחר שערקה מסיעת הליכוד בכנסת, שאליה הגיעה ב- 1999 , יותר בזכות אבות מאשר הודות לכישוריה.

מי את ציפי לבני

חוששני, שלשאלה זו אין תשובה בפי איש, אפילו לא בפיה של שרת החוץ. כמה הייתה כמהה להצביע ולו על הישג אחד מרשים בכל תקופת כהונתה כשרת חוץ – אך הישג כזה איננו בנמצא. לעומת זאת, התייסרנו בשפע של כישלונות וגינויים מדיניים, שנותרו ללא כל תגובה מצידנו, ולא כאן המקום למנותם; החרם של המוסדות האקדמיים בבריטניה הוא רק דוגמה מאלפת אחת, שהעדפנו להתעלם ממנה לחלוטין מבחינה תקשורתית.

וכשאין הישג ממשי שניתן להצביע עליו בשטח פעילותה המדינית היא מסבירה לחברי מפלגתה, כי רק תמיכה בה תביא את הניצחון על הליכוד ושעל פי הסקרים, היא היחידה שמסוגלת לגבור בבחירות על בנימין נתניהו.

ומה הם קווי מדיניותה ?

בראיון שהעניקה בחודש מאי 2007 לעיתון המצרי "אל-אהראם הכריזה לבני, כי צפויות נסיגות נוספות מעבר לרצועת עזה … "לדעתי אני מייצגת את מרבית הישראלים – התייהרה – ואני יכולה לאשר שעזה איננה הצעד האחרון. אנחנו משוכנעים כי כדי להקים מדינה פלסטינית עלינו לסגת משטחים נוספים ומרבית העם מעוניין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים…"

חצי שנה לפני כן, ב-27.12.06 , "רמזה" בראיון לעיתון "הארץ" "על תוכנית מדינית שאותה היא מנסה לקדם, אך סירבה לפרט. "החזון הוא מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי הנותן פתרון לבעיית הפליטים היהודים", אמרה, "ולצדה מדינה פלשתינית שהיא הבית הלאומי של העם הפלשתיני הנותנת פתרון מלא ושלם לבעיית הפליטים הפלשתינאים". אך לבני הוסיפה שהיא "לא מדברת רק על חזון" אלא על "תוכנית מדינית אופרטיבית ברזולוציה די גבוהה" שאת פרטיה סירבה לחשוף…".
מאז חלפו כמעט שנתיים ו"התוכנית המדינית" של לבני עדיין סוד כמוס השמור עימה.

וכשאין הישג מדיני ממשי שניתן להצביע עליו בשטח תמיד אפשר לייחס לזכותך הישגים של אחרים, בפרט של כאלה שאינם עוד בחיים…והנה התבשרנו שמכתב הערבויות של הנשיא בוש ב-2004 – הישגו המדיני היחידי של אריאל שרון כראש ממשלת ההתנתקות הוא "פרי יוזמתה של שרת החוץ דהיום …" . הכחשותיהם של כל המעורבים המקורבים לשרון – מדב וייסגלס ועד לשגריר בוושינגטון דאז, דני איילון – הטוענים כי לבני , שכיהנה אז כשרת הקליטה, לא הייתה קשורה כלל למהלך, נפלו על אוזניים אטומות: ציפי לבני בשלה, היא ולא שרון יזמו את "מכתב הערבויות של בוש".
על הטענה שהיא חסרת ידע וניסיון בתחום הביטחוני היא משיבה ביוהרה: אז מה? אהיה מוקפת באישים ביטחוניים מקצועיים מהשורה הראשונה, שניתן להיוועץ בהם בכל בעיה ביטחונית שתתעורר…וזה מחזיר אותנו למחדל מלחמת יום הכיפורים, לטעות הכוללת של כל דרגי הפיקוד – משר הביטחון "האגדי" דיין ועד לרמטכ"ל, דוד אלעזר – על "סבירות נמוכה" ועל הערכה מוטעית של יחסי הכוחות.

"מלחמת יום הכיפורים חשפה את המנהיגות הישראלית במלוא חדלונה", כותב זאב שיף בספרו, "רעידת אדמה באוקטובר": "בשעה קשה זו חסר היה לישראל מנהיג בשיעור קומתו של בן גוריון. הנטל העיקרי של ניהול המלחמה נפל על סבתא בת 76".  ואותה סבתא קשישה היא שצריכה הייתה להכריע במחלקות בין דיין לבין הרמטכ"ל, דוד אלעזר, על גיוס מלא או חלקי של חילות המילואים, על מכת מנע ועוד. ומה שלא עלה בידה של "אשת הברזל" הקשישה, עתירת הניסיון, גולדה מאיר, שגילתה נחישות וכושר החלטה בכל מהלך המלחמה – האם יעלה בידה של ציפי לבני, חסרת הידע והניסיון הביטחוני ?

התחום שבו אין לציפי מתחרים : לרקוד על שולחנות ולתופף

rokלפני כחודש וחצי צפיתי בטלוויזיה ב"ערב שירה וריקודים", שנערך בבית "קדימה" בפתח תקוה. פרט לאהוד אולמרט, שמצב רוחו לא תאם מסיבות, כל בכירי המפלגה האחרים היו שם, ובעוד השר זאב בוים שר בקול גדול את "שתי גדות לירדן", אשר לדבריו, "רבים מהמסובין כאן גדלו עליו", זינקה אל תוך האולם שרת החוץ, ציפי לבני, הסירה את הז'קט וגנבה את ההצגה. הסתבר, שיש לה עבר עשיר כזמרת ורקדנית שולחנות. "את הדובדבן שבקצפת", אמר לה ח"כ שי חרמש, לקול תשואות הנוכחים, "לו ראיתם איך שהיא יודעת להשתולל במסיבות, לרקוד על שולחנות ולתופף ", התפאר בעלה, נפתלי שפיצר, "הוי, איך שהיא מתופפת !"

לא היה לי העונג לצפות בציפי כשהיא מתופפת ומשתוללת במסיבות, אך ראיתי גם ראיתי את שרה, אימה, בטרם נישואיה, שעה ששימשה גננת בעיר צפת בתקופת המחתרת, פוסעת על הכביש המרכזי עם חברתה, ציפורה פרל (רעייתו לעתיד של עמיחי פאגלין) ושתיהן שרות בקול רם שירי מולדת, כהתרסה נגד משמרות המשטרה הבריטית שפטרלו באזור.
במיוחד זכור לי השיר שחזר ונשמע מפיהן:

"ארצנו הקטנטונת…ארצי שלי שלי…
אחרי אלפיים שנות גלות
אליך חזרתי.
אליך חזרתי, את היחידה שלי
ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת
לנצח ארסתיך – חיי, חיי לעד , ארצנו !

והערה אחרונה: שרה (רוזנברג) לבני, האם, שילמה בעבור אהבת המולדת שלה במאסר ממושך בכלא בית לחם. איתן לבני, האב, נלכד בפעולת אצ"ל בבת ים ונכלא כ-13 חודשים בכלא עכו. שני ההורים לחמו בחירוף נפש להקמתה של מדינת ישראל, ובתם, ציפי, מוכנה לוותר בנדיבות כה רבה על חלקים משטחה.

 פורסם בערוץ שבע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s