40 שניות למוות

מאת: יוסף עברון

מכל חילות הצבא – המחיצה שבין החיים למוות בחיל האוויר היא המדהימה ביותר. המעבר מצדו האזרחי השליו של המתרס אל חזית המוות בשחקים נאמד ברגעים, לעתים אף בשניות. הוא כה מהיר עד כי תודעתנו ממאנת לקלטו ברגע התרחשותו

ספל הקפה נותר מהביל על השולחן

במלחמת ששת הימים נלוויתי ככתב צבאי אל טייסינו. הייתי בבסיס אווירי בדרום שעה שצלצל הפעמון האדום שבישר את פתיחתה של המערכה. הטייסים עדיין הסבו ליד שולחן ארוחת הבוקר, ולפני שהמחשבה החלה תופסת את המתרחש, בעוד הפעמון האדום ממשיך לצלצל – כבר נמצאו ראשוני הבחורים באוויר, שקטים, בוטחים, מהירים מאוד. קומץ קטן של טייסים נועזים, ששינו תוך שעות את מערך הכוחות במזרח התיכון.

עדיין מצטיירת לפניי דמותו החסונה והמחייכת של אחד מהם, רס"ן אריה, שעה קלה לפני מתן האות להתקפה על הרמה הסורית, כשהוא שח לי בהתרגשות: "זוהי חוויה עמוקה מאין כמוה לטוס מעל יריחו, בית לחם, חברון ועזה מימות הפלישתים… אני עצמי לא ידעתי, אלו סנטימנטים עמוקים מקשרים אותי לאתרים ההיסטוריים של העם היהודי… רצוני, שילדיי ילמדו על ארץ ישראל לא רק מספרים, אלא בדרך ממשית, שיוכלו גם לבקר במקומות שהעם היהודי ישב בהם, לחם עליהם ופיתח אותם לפני דורות רבים. גם אני עצמי רוצה לבקר שם לאחר המלחמה…".

עודו מדבר, נקרא למשימה מעל לרמה הסורית.
כעבור שעה קלה, בעוד מחצית ספל הקפה שממנה לגם עדיין ניצבת על השולחן, הודיעו רשמית על התרסקות מטוסו מפגיעת טיל.

השניות הדרמטיות במירוץ אל המוות

המטוס של אסף רמון החל בנפילה כשהיה בגובה של כ-18 אלף רגל, כ-6,000 מטרים מעל פני הקרקע ובמהירות של כ-400 קשר. הטייס הוותיק שהתלווה לתרגיל הספיק להזהיר: "שים לב לגובה", אך לא זכה למענה. בתוך 20 עד 45 שניות המטוס פגע בקרקע בעוצמה רבה ועלה בלהבות.

מה בדיוק אירע באותן שניות קריטיות, שבין האזהרה להתרסקות: האם רמון התעלף ואיבד את כושר ההיגוי בעת טיסה במהירות גבוהה ובתנאים של קרוב ל-9 ג'י (פי תשעה מכוח המשיכה)? האם מדובר בעילפון חלקי, "בלק־אאוט" או בתסמונת ורטיגו? כיוון שלא נותרו עדים חיים לתאונה – אין כל ודאות, שהסיבה האמיתית תתבהר אי-פעם לאשורה, אך מעבר לגורם הטכני שהביא להתרסקות המטוס – מה עבר על הטייס באותן שניות דרמטיות של המירוץ אל המוות? האם הוא חש בחוויה הטראומתית של סכנת המוות והשלים עימה?

טימותי פריס, בספרו "מעבר לגבול התודעה" (The mind's sky), מקדיש פרק שלם לתופעה הקרויה "חוויה קרובה למוות" (חק"ם) המבוסס על עדויותיהם של ניצולים, שדופק לבם ונשימתם נפסקו – והוחיו שוב. הנימה החוזרת בפי כולם הייתה: "הרגש הרווח הוא התרוממות הרוח". טימותי פריס מספר, בין היתר, על מחקר מעמיק בנקודה זו, שערך בשלהי המאה התשע-עשרה, אלברט היים, פרופסור לגיאולוגיה בציריך ומטפס הרים, שחווה בעצמו את התופעה, שעה שנפל מקרחון אלפיני מגובה של 1,800 מטר:

"ראיתי את כל חיי מתרחשים בתמונות רבות, כמו על במה במרחק ממני", סיפר: "ראיתי עצמי כדמות הראשית בהופעה, הכול שינה צורה, כאילו תחת אור שמימי, והכול היה יפהפה – ללא יגון, ללא חרדה וללא כאב…".

תיאורו של אלברט היים דומה מאוד לדוחות בני זמננו על "חוויות קרובות למוות": "תחושת אופוריה ושלווה, ראיית העבר החולף ביעף לנגד העיניים וחזון של אור גדול… אף שמץ של ייאוש, גם לא כאב אלא רצינות נינוחה, השלמה עמוקה ושלווה גואלת…".

מדוע המוות אינו כואב בדרך כלל? – "כשהמשחק מגיע לסיומו, כשאין דרך חזרה, יש לשער שהכאב יפסיק לפעול, והמנגנונים המיועדים לכך מדויקים ומהירים להפליא…", מנסה תומס לואיס להשיב על השאלה, בספרו "המדוזה והשבלול". את התשובה המוחלטת ספק אם נקבל אי-פעם, כיוון שאלה שחצו את הסף אל המוות לא שבו לספר על כך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s