יציל עצמו כל שיכול

תמונה: ויקיפדיה
תמונה: ויקיפדיה

ערב ההינתקות קרא שאול ("בית לא עוזבים") מופז "לא לנסיגות חד-צדדיות" מאז הוא נסוג חד-צדדית, גם מגוש קטיף, גם ממפלגתו, וגם מעמדותיו הקודמות.  ומהו הפרס הנכסף? תקווה לכתר!

שבעה וחצי חודשים חלפו מאז החל בנימין נתניהו, ב-31 במרץ 2009 , לכהן כראש ממשלת ישראל ה-32, והייאוש בקרב חברי קדימה גובר והולך. בשיחות פרטיות עם ראשי המפלגה ושריה לשעבר באה לידי ביטוי האכזבה ומורת הרוח מדרך תפקודה של מנהיגתם; "שמה של ציפי לבני", הם טוענים, "הולך ונמחק מהמפה הפוליטית והיא גוררת עמה אל תהום הנשייה את כל המפלגה".

אווירת הדיכאון הפוליטית אינה רק מנת חלקם של אנשי קדימה, היא לא פסחה על "מורדי" מפלגת העבודה. כשם שציפיותיה של ציפי לבני "לקריסתה הקרובה" של ממשלת נתניהו התגלו כתקוות שווא, כך נמוג והולך חלומם של ארבעת "המורדים" ממפלגת העבודה – חברי הכנסת יולי תמיר, עמיר פרץ, אופיר פינס ואיתן כבל – שברק יפרוש אי פעם מרצונו מהקואליציה עם ביבי. ובעוד הם מנופפים כלפיו בנשק האידאולוגי, כפי שנתן לכך ביטוי ח"כ פרץ, בכנס שערכו בבית ציוני אמריקה: "כשמאמינים באידיאולוגיה מסוימת, יכולים לצעוד יחד. לא המסגרת חשובה, אלא הדרך…" משיב להם ברק על כך באמצעי מלחמתי ישן ובדוק, שאיש עד כה לא עמד בפניו: "בטחון המדינה מחייב את הישארותי בממשלה כשר ביטחון". נגד נימוק כזה קורסות, כמובן, כל הסיסמאות האידאולוגיות…

נוסחת הקסם: איחוד המובסים

בצר להם נמלכו ראשי שני הגושים האופוזיציונרים – מורדי העבודה ומאוכזבי קדימה – ושקלו אופציה חדשה עתיקת יומין שתמיד צלחה לחפות על ניגודים רעיוניים: "כוחנו באחדותנו". מה שמזכיר את משחקי הפלירט בילדותנו לבחירת לבנו: "אני גלמוד ואת גלמודה בואי ונעשה יחד סעודה…".
אלא שכאן קפץ עליהם פתאום רוגזו של שאול מופז.
מלכתחילה הוא לא היה שלם עם ההחלטה שלא להצטרף לקואליציה הממשלתית; תיק הביטחון נראה לו מובטח ובהישג יד; לעמדתו זו היו שותפים רבים מראשי מפלגתו אלא שאיש מהם לא אזר עוז לתת לכך ביטוי פומבי ולצאת בגלוי נגד לבני; לאחר הכול, מי ירצה לפגוע בסיכוייו להיכלל ברשימת המועמדים למשרה רמה בשלטון, "לכשתצטרף המפלגה לקואליציה" (תקווה שאינה חדלה לפעם בלבם).

מופז ממליך את עצמו בתוכנית מדינית חדשה

ברם, כשנואשה תוחלתו של מופז לחולל מהפכה פנימית בקדימה ולהחליף את לבני בכס ההנהגה, החליט לדלג על השלב המפלגתי בסולם ההיררכיה והכתיר עצמו ישירות לראש ממשלה, אם עדיין לא בפועל, לפחות בהבל פיו: "ראש הממשלה שאול מופז", איך זה מצלצל? לא נורא, העיקר שקהל הבוחרים יסכין עם הרעיון ויאמץ בתודעתו את התואר החדש.

אולם ל"תואר" הנכסף יש להצמיד גם איזו תוכנית מדינית. וזו צריכה להיות מפתיעה, משהו לא צפוי מצדו של מי שנחשב לסמן הימני במפלגתו; משהו שיהפוך אותו ל"גיבור היום" בחוגי השמאל המתפורר וימצא חן בעיני האמריקנים.
האם לא כך נהג אריק שרון, שהפך בין לילה את עורו, מאבי ההתנחלויות – למחריביהן?
ואכן, התוכנית שהציג מופז במסיבת העיתונאים בתל אביב הייתה בהחלט "מרעישה" – ואלה עיקריה:
•  הכרה בארגון החמאס;
•  הקמתה, תוך שנה, של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים ובגיבוי אמריקני בכ-60% משטחה של הגדה המערבית;
•  גבולותיה של מדינת "פלשתין" החדשה יורחבו בהדרגה לכל שטחי יהודה ושומרון, על-ידי פינוים והעתקתם של יישובים ישראלים, כדי ליצור רצף טריטוריאלי פלשתיני.
•  במקביל, ייפתח מו"מ על פתרון הקבע, בלי לשלול את האפשרות ששכונות הקצה בירושלים ייכללו במדינה הפלשתינית החדשה.

 

פורסם במחלקה ראשונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s