מה שיכול היה לקרות לברל כצנלסון…

ברל כצנלסון
ברל כצנלסון

פער הדורות האידיאולוגי בתנועת העבודה הוא עד כדי כך שחבריה היו משעים משורותיה אפילו את ברל כצנלסון  נאמן "בקטנה"

מאת: יוסף עברון

הם עטו על שר המשפטים יעקב נאמן בלהיטות, בשמחה בלתי נסתרת, לקול מצהלות התקשורת – כל ה"מטיפים" למיניהם: ה"צדיקים" מקדימה, הצבועים מחד"ש, "מתקני העולם" ממרצ, ומעל לכל, כמובן, ה-מ-ת-ח-ס-ד-י-ם מ"העבודה" (וכאלה ישנם בכל דור ודור).

וכל כך למה? על כי העז לומר בכינוס של רבנים ב-7 בדצמבר, שמן הראוי לשלב את דברי התורה על מערכת המשפט הישראלית, "להחזיר למדינת ישראל את מורשת האבות, את דברי התורה, שיש בהם פתרון מלא לכל השאלות שאנו עוסקים בהן…".

70  שנה לפני כן אמר את אותם הדברים אחד מאבות המייסדים החשובים של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, והאזינו לו אז בסובלנות; אילו חי היה היום בינינו – היה זוכה אל נכון למנה גדושה של ביקורת ואולי גם לתביעה להשעותו מהמפלגה – האם לא עשו כן לדוד בן-גוריון?

כצנלסון: "הטוב שבפתרונות – העברת אוכלוסין"

ברל כצנלסון נפטר ב-1944 , בגיל 57. אילו חי היה בינינו היום, מי יודע כמה דברי בלע היה סופג מדור ההמשך הנוכחי בתנועת העבודה. האם יולי תמיר, אופיר פינס, עמיר פרץ, איתן כבל ושלי יחימוביץ' יכלו לחיות במסגרת מפלגתית משותפת עם מנהיג, ש-75 שנה לפני גנדי ואביגדור ליברמן צידד בהתלהבות ברעיון "העברת האוכלוסין"? נאומו במועצת "איחוד פועלי ציון-התאחדות" ב-1937 עלה בקיצוניותו על כל מה שליברמן לא העז לבטא; להלן קטע מאותו נאום:

"עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו בודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות… אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעירק…".
אשרי המאמין.

פסטיבל הצבועים

 יעקב נאמן אוחז בספר תורה [יוסף עברון] 
יעקב נאמן אוחז בספר תורה [יוסף עברון]
הבהרותיו של השר נאמן, כי לא הייתה בדבריו משום קריאה להחליף את חוקי המדינה בחוקי ההלכה, לא במישרין ולא בעקיפין. וכי דיבר באופן כללי ורחב על השבת עטרת המשפט העברי ליושנה בחיי המדינה, כלל לא עניינו את מתפלמסיו


מנהיגת קדימהציפי לבני (בקול נכאים): "הדברים צריכים להטריד כל אזרח שאכפת לו, מה יקרה במדינת ישראל ובדמוקרטיה שלנו?"; וח"כ יעקב אדרי החרה החזיק אחריה: "על יעקב נאמן להתפטר מיד מתפקידו";
הפרופסור אמנון רובינשטיין (חתן פרס ישראל למשפט, שב ומגלגל את עיניו לשמיים): "חזונו של יעקב נאמן ימיט אסון על המדינה ויבריח מכאן חלק גדול מהישראלים…". וח"כ אופיר פינס ("המורד הנצחי" מ"העבודה" מגלה לנו סוד נורא): "נחשפה כאן אג'נדה נסתרת שמבטאת תפיסת עולם חשוכה…"; ח"כ אילן גילאון (משרידי "מרצ") מהנהן בהסכמה: "אלו דברי בלע של שר משפטים פרימיטיבי, שצריך לבדוק את אורחותיו…"; יו"ר מפלגת חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה (הידוע כמגן המסור של הדמוקרטיה בישראל): "אמירותיו של השר נאמן הן הכרזת הפיכה פונדמנטליסטית על הדמוקרטיה הפרלמנטארית, ועל ראש הממשלה לפטרו לאלתר!".

והגדילה מכולם "המשמרת הצעירה" של מפלגת העבודה: "דבריו החשוכים של נאמן מחזירים את מדינת ישראל אחורה…". כמה אחורה? לא נאמר על-ידי דובריה, אך אם היו מדלגים 75 שנה לאחור יכלו לקרוא בעיתון "דבר" (ביטאונם לשעבר של פועלי ארץ ישראל) את אותם דברים, אף כי בניסוח שונה: "אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה… האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידיאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מְחַדֵש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות… הוא מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש…".

מי שכתב דברים אלה היה לא אחר מאשר ברל כצנלסון, "המוח והלב של תנועת העבודה, הארי שבחבורה… המצפון והפה של התנועה…", כפי שהגדירו דוד בן-גוריון בדברי ההספד שנשא ביום פטירתו (12 באוגוסט 1944). ואכן, ברל היה הסמכות העליונה והנערצת בתנועת העבודה. מילא תפקיד מרכזי בהקמת ה"הסתדרות" והארגונים הקשורים אליה. בשנת 1925 ייסד את העיתון "דבר" והיה עורכו הראשי עד יום מותו.

מצעירותו חש אחריות רבה לגורלו של העם היהודי והאמין במהפכה הציונית, בתחיית העברית ובהקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל. בניגוד למרבית חבריו בציונות הסוציאליסטית, ייחס ברל חשיבות לאומית למסורת ישראל וביקש לשאוב ממנה השראה "לעיצוב פניה של החברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל". הוא ראה בשבת ערך מרכזי בחיים היהודיים המתחדשים, ביטוי לתרבותו הלאומית של עם ישראל הספוגה בערכים חברתיים ומוסריים. במיוחד הדגיש את תרומתם של צווי התורה לגיבוש חוקי עבודה מתקדמים: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא…".

פורסם במחלקה ראשונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s