צעדה מרחיקה (שחרור) וצעדה מקרבת (חטיפה)

השאלה מתי ייחטף החייל/האזרח הבא תמורת מחבלים - אם עסקת שליט תתבצע - היא רק עניין של זמן 
השאלה מתי ייחטף החייל/האזרח הבא תמורת מחבלים –  – היא רק עניין של זמן

צעדת משפחת שליט תועה בדרכה – במקום לחמאס היא פונה לרה"מ . המודעות שניתן "לשבור" את ישראל בסחיטה היא שורש הרעה ולא מספר המחבלים המשוחררים.

מאת: יוסף עברון

"עמוק עמוק העצב בעיניים"  הוא המוטו הראוי לכתבה הזו, ואף על-פי כן, אפתח בבדיחה ישנה נושנה מימי המלחמה הקרה בתקופת סטלין-טרומן: תייר אמריקני שביקר בברית המועצות, התייהר לפני שכנו הרוסי בחופש הביטוי השורר בארה"ב: "אני יכול לעמוד בכניסה לבית הלבן ולצעוק 'טרומן, אתה אידיוט!', ולא יאונה לי כל רע".  "מה בכך?", השיב לו הרוסי, "גם אני יכול לעמוד לפני בניין הקרמלין ולצעוק 'טרומן, אתה אידיוט!' – וכלום לא יקרה לי".נזכרתי בבדיחה הזו למראה צעדת המחאה למען גלעד שליט, שחצתה את תל אביב בדרכה לכיכר רבין, כשנועם שליט קורא מעל הבימה בטקס שנערך בכיכר: "הביטו בנחשול הזה של האזרחים שהולך אחרינו. הביטו והפנימו. זהו רצון העם!"

ומי אינו מסכים עם הקריאה הזו של האב הכואב?
הטעות היחידה של מארגני המצעד היא הכתובת השגויה שאליה כיוונו את מחאתם, בדומה לאותו אדם, שבליל חורף סוער חיפש מטבע שאבד לו, דווקא מתחת לעמוד תאורה חשמלי, לא משום ששם הוא נפל אלא מפני ששם היה אור… וכך הזעם והתסכול במקום להיות מופנים נגד החמאס המחזיק בגלעד שליט באורח שרירותי מזה ארבע שנים, בלי לאפשר לנציג מטעם הצלב האדום לבקרו אפילו פעם אחת – מנותבים לכיוונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

 

אל תבשרו בחוצות עזה פן תעלוזנה בנות הערלים

"זו הפגנה פוליטית שמטרתה להטיל לחץ על ממשלת ישראל לפעול בתחום מסוים", אמר ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, בראיון לגלי צה"ל. "מדינת ישראל איבדה את חוט השדרה שלה כמדינה ריבונית עם המחירים שהיא מוכנה לשלם. יש אינטרסים שאסור לוותר עליהם", הוסיף. "אני חושב שהמצעד הזה מזיק לשחרורו של גלעד ומחליש את מדינת ישראל. יש צדק אחד, והוא האינטרס של המדינה".

ובחוצות עזה רבה השמחה והצהלה והמחיר לשחרורו של גלעד מרקיע שחקים: "עוד קצת לחץ, עוד יממה של צעדת מחאה, ונתניהו יישבר וייכנע לכל דרישותיהם…", מתפארים ראשי החמאס. ומדוע לא? זכו הנבלים ומלאכתם נעשית על-ידי אזרחי ישראל. ומה הפלא, שבמקביל לצעדת המחאה בישראל נגד ראש ממשלתה, על שאינו נכנע לכל דרישות החמאס – נערכה בעזה עצרת מאורגנת, בהשתתפות מאות בני משפחות של אסירים, שנשאו שלטים בעברית ובערבית: "כל עוד ישראל אינה מקבלת את תביעות החמאס, גלעד שליט לא יראה אור יום", ומחמוד א־זהאר, מבכירי ארגון הטרוריסטים, הכריז: "לא נתגמש ולא נתפשר, חמאס קרובה להשגת היעדים!".

אדוני ראש הממשלה,
הבעיה לא במספרם של המשוחררים אלא בכניעה לסחטנות


"שחרורם של 1,000 מחבלים. זהו המחיר שאני מוכן לשלם, כדי להביא את גלעד הביתה", הכריז ראש הממשלה, תוך שהוא מתנה את הסכמתו לכך בשני עקרונות: הראשון – שמחבלים מסוכנים לא יחזרו לשטחי יהודה ושומרון, משם יוכלו להמשיך ולפגוע באזרחי ישראל; השני – להימנע משחרורם של רבי־מרצחים, שביוצאם מהכלא יחזקו מאוד את מנהיגות חמאס וייתנו השראה גדולה לגלי טרור חדשים.

עם כל הכבוד, אדוני ראש הממשלה, לא בשני העקרונות שמנית טמונה הבעיה. היא טמונה בעצם הכניעה לסחטנות. לא מספרם של המרצחים שישוחררו הוא הקובע (מאות או אלפים) אלא השפלתה של מדינת ישראל והעמדתה על ברכיה. אומנם אינך הראשון שנכנע לסחטנות הטרוריסטים (עסקת ג'יבריל משנת 1985 שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים, ומשוחררי עסקת טננבאום שבמסגרתה שוחררו 400 מחבלים). זה שמרבית המשוחררים חזרו לרצוח יהודים במו ידיהם, אכן, חמור כשלעצמו, אך עיקרו של המשגה הוא בכניעה לסחיטה! המודעות שניתן "לשבור" את ישראל בס-ח-י-ט-ה, במקום בשדה הקרב – מודעות המשתרשת היטב אצל ראשי הטרוריסטים הרצחניים – היא היא שורש הרעה ולא מספרם של המחבלים המשוחררים. זהו שורש פורה ראש ולענה החושף את "עקב אכילס" של ישראל למקח ולממכר לכל קבוצה בזויה של מחבלים שתצליח לחטוף חייל או אזרח ישראלי, וביצועה של "עסקה" אחת יוליד בעקבותיו "עסקה" חדשה ולא יהיה לכך סוף.

מי שהבין זאת לפני שנים, בתקופת חטיפתם של מטוסי אל על, היה משה דיין. לעת ההיא מדיניותה של ממשלת ישראל הייתה חד-משמעית – לא להיכנע למחבלים, וההעדפה הייתה לנסות ולשחרר את בני הערובה בכוח, על כל הסיכון שהיה כרוך בדבר לחייהם ולחיי מחלציהם. יתר על כן, משה דיין, שהיה מודע היטב ללהיטותם של המחבלים לנסות ולחוטפו, כדי שישמש בידיהם קלף מיקוח ממדרגה ראשונה – הורה מפורשות, שאם יקרה כדבר הזה, לא להיכנע לשום דרישה של המחבלים, ולא להתחשב בגורלו!

משהו השתנה במרוצת השנים במדיניותן הנחושה של ממשלות ישראל הקודמות, "שלא להיכנע לסחטנות המחבלים, תוך מציאת דרכים אחרות לשחרור בני הערובה, יהיה המחיר אשר יהיה!". הראשון שהפר כלל זה במצח נחושה והניף את דגל הכניעה בצורה מבישה היה דווקא אריאל שרון, ב"עסקת טננבוים" המחפירה, שעד היום איש אינו מבין את פשרה (אך לא הייתה זו החידה היחידה במדיניותו התבוסנית של שרון כראש ממשלה, ולא כאן המקום לעמוד על כך). אולם אין שום חובה על ראשי הממשלות שבאו אחריו להמשיך בדרכו. נהפוך הוא, הם הגיעו לשלטון משום שהעם מאס במדיניות הכניעה וחיפש מנהיגים נחושים יותר, כאלה שהצהירו על מדיניות שונה בתכלית; כאלה שיחפשו דרכים אחרות לשחרור בני ערובה מאשר דרך הכניעה לסחטנות.

חשוב לזכור ולהזכיר, שלעומת בן הערובה היחידי השבוי בידי המחבלים, בידיה של ישראל אלפי מחבלים כלואים המוחזקים עד היום בתנאי הבראה, כשגלעד שלנו מנוע אפילו מביקור של נציג הצלב האדום – ועד היום לא נעשה שום דבר בפועל להשוות, ולו במקצת, את תנאי כליאתם של הטרוריסטים המרצחים לאלה שבהם מוחזק גלעד שליט. אפילו הלחץ המינימלי הזה על ראשי המחבלים ובני משפחות הכלואים אינו יוצא אל הפועל, שלא לדבר על אמצעים אחרים שבידי ישראל לנקוט, והיא אינה עושה דבר בכיוון זה.

 פורסם במחלקה ראשונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s