ההקפאה הרעיונית – והשלכותיה

shark_and_diver-animated מאת: יוסף עברון

אפתח בבדיחה ממלחמת העולם השנייה: באחת ממפקדות השדה האמריקניות בדרום מזרח אסיה, ישב סמל תורן מתוסכל, כשעיניו העייפות נתלות מפעם לפעם על נייר הדבק האדום המתנוסס על התקרה ומנה, בלי משים, את מספר הזבובים שנלכדו; "51", הרהר בהתפעלות, "הישג מרשים שיש לדווח עליו לוושינגטון", החליט בבדיחות הדעת. וכך בא לעולם דוח שוטף חדש, שלא מן המניין: "נייר אדום – (סודי ביותר); 51 נלכדו, אחד נחלץ". משך כל תקופת תורנותו הקפיד הסמל במשלוח יומי סדיר של הדוח – עד שהוחלף על-ידי קצין תורן אחר, שלא היה מודע לנושא. כעבור ימים אחדים התפלא המחליף לקבל הערה מהמפקדה הראשית בוושינגטון; "דוח נייר אדום אינו מופיע בסדרת הדיווחים האחרונים – נא להודיע הסיבה ולהקפיד על העברתו באורח שוטף".

נזכרתי בבדיחה זו בהקשר לנושא "הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון". יהיו שישאלו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – ותשובתי: עניין רב (לבד שהמונח "שמיטה" בהלכה הוא "שנת הפסקת עבודה חקלאית, אחת לשבע שנים"). לגופו של עניין: הן הבדיחה על "דוח נייר אדום" והן ההכרזה על "הקפאת הבנייה" באו לעולם שלא בכורח המציאות אלא כרעיון א-י-ש-י של הוגיהם – אך עד מהרה הפכו ל"נכסי צאן ברזל" של האינטרסנטים הנוגעים בדבר.

"שלום, שלום והכריש – רק מחייך ומחריש"

ומה שקברניטי המדינה דהיום עדיין אינם קולטים ביטאה המשוררת הלאומית, נעמי שמר, ב-1975 בשיר "הכריש", שבו היא מתארת מפגש בין כריש לבין סרדין הרוצה לכרות עימו שלום בכל מחיר. בסופו של דבר, מכריז הסרדין ("דיפלומט מזהיר") כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכל". והכריש "אמר שלום – חשף שיניו – והסרדין טרוף טורף".רשתות הרדיו החרימו במשך 30 שנה את השמעת השיר הזה (שבוצע על-ידי נעמי שמר) ואף זמר לא שב וביצע אותו – עד שבא אריאל זילבר בשנת 2005 וביצעו באלבומו "אנבל".the shark

הכרזת ההקפאה

ב-25 בנובמבר 2009 כינס בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים ובה הכריז שהוא מחיל מדיניות של הקפאת בנייה ביהודה ובשומרון למשך עשרה חודשים; "כחלק מהמאמצים להנעת שיחות השלום עם הרשות הפלשתינית…", הסביר; וכבר למחרת, 26 בנובמבר, היא נכנסה לתוקפה במלוא עוזה.

כל שקיוו לו – שמחווה של רצון טוב תרצה את הפלשתינים ותניעם להשתתף ב"שיחות השלום" – התבדה עד מהרה; אלה שהכירו מקרוב את המנטאליות הערבית, כלל לא הופתעו: הם צפו מראש, שבדומה ל"הינתקות" האומללה מחבל עזה, מחוות חד-צדדיות יתפרשו כאותות של חולשה ורק יגבירו את תאבונם של הפלשתינים לעוד ועוד ויתורים מצידה של ישראל.

ואכן, מתחילת ה"הקפאה" ועד למועד סיומה הרשמי, ב-26 בספטמבר 2010, עמדו הפלשתינים בסירובם להיכנס למשא-ומתן של "שלום" (על כינון מדינתם). וכשניאותו סוף-סוף – לאחר לחץ כבד מצד נשיא ארה"ב – להתרצות ולבוא לשולחן הדיונים, התנו זאת – עד כמה שזה לא ייאמן – בהמשך ה"הקפאה".  וכך, אותו "יצור בדים", שנברא בהבל הדמיון האנושי, ללא כל אחיזה במציאות, ושב ונדחה על-ידי אבו מאזן בעקשנות במשך חודשים ארוכים, הפך פתאום לאחד מ"נכסי צאן הברזל", שבלעדיו אין לקיים שום משא-ומתן לשלום.

חוכא ואטלולא – ארי מתחנן לפני תרנגולת. ולא סתם תרנגולת, אלא תרנגולת מרוטת-נוצות, המייצגת מנהיג רפה, שאלמלא השליטה הביטחונית הישראלית ביהודה ובשומרון, ספק אם היה מצליח למנוע את נפילתה של הגדה לידי החמאס וגורלו לא היה אז שונה מגורל חבריו מהפת"ח, ששהו בעזה בעת ההשתלטות.

אבו מאזן, על חולשותיו, מוכר היטב לאמריקנים, עוד מתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש: "אין לו צוות, אין לו מנגנונים, אין לו יכולת ביצוע, הוא לבד לגמרי", הודתה שרת החוץ דאז, קונדוליזה רייס, "אך זה מה שיש, הוא התקווה האחרונה…", מיהרה להוסיף.

הוא היה ונותר "תקוותם האחרונה" של ראשי הממשל האמריקני, וחילופי הגברי בבית הלבן לא שינו דבר; הנשיא ברק אובמה, יותר מקודמיו, נאחז בייאוש באותו קנה רצוץ, להגשמת משאת נפשו המוצהרת: "הקמתה של מדינה פלשתינית לצידה של ישראל, ועל חשבונה".

אך "אליה וקוץ בה"; ככל שחלף הזמן, התברר יותר ויותר, שמשאת נפשו של הנשיא אובמה (הקמתה של מדינה פלשתינית "במהרה בימיו") איננה בדיוק השאיפה הראשונה במעלה אצל מחמוד עבאס, ו"השלום עם ישראל" אינו עומד בראש סדר עדיפויותיו. נושא אחר הוא שמטריד אותו: הישרדותו הפוליטית, וכשהשתכנע שהנשיא אובמה להוט יותר מהפלשתינים עצמם לכונן להם מדינה ("כפתרון נאות, כביכול, לסכסוך האמריקני עם עולם האיסלאם") – הִקְצין את עמדותיו לרמה של החמאס – סָנַט בחוצפה בבני שיחו הישראלים כפחותים במעלה, כאינם ראויים שיסב עימם ליד אותו שולחן, והודיע שהדיונים "להקמתה של מדינה פלשתינית" (ר"ל), ייערכו אך ורק באמצעות מתווכים…

וכך, במחי יד אחד, החזיר אותנו אבו מאזן 43 שנה אחורה, ל-1 בספטמבר 1967, לשלושת הלאווים של ועדת חרטום:

"לא לשלום עם ישראל;

לא להכרה בישראל;

לא למשא-ומתן עם ישראל".

מה שמדהים אולי יותר מכל הוא כניעתה של ישראל, החזקה במדינות האזור והנחשבת למעצמה כלכלית וצבאית במזרח התיכון לפני תכתיביו של הדחליל, שהאמריקנים יצרו ומטפחים, מתוך שיקולים אינטרסנטיים שגויים. ראשי השלטון בישראל ממש מתחרים זה בזה, מי מהם יציע שלמונים גדולים יותר לאותו דחליל, כדי שרק יאות לכבדם בנוכחותו ליד שולחן הדיונים "להקמתה של מדינת פלשתין". הגדיל לעשות מכולם, שר הביטחון, אהוד ברק, שתקופת כהונתו הקודמת והקצרה כראש ממשלה (245 יום), הייתה רוויית תבוסות מדיניות וצבאיות לישראל, ובמהלכה – לבד מהבריחה המבוהלת מלבנון – הציע במשא-ומתן בקמפ דייוויד, לכונן את המדינה הפלשתינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים, ולהעניק לפלשתינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו – כל זאת תמורת חתימה על הסכם שלום עם ישראל (חתימה שאם הייתה מתבצעת לא הייתה שווה את הנייר שעליו נחתמה). אלא שיאסר ערפאת גם לכך לא הסכים. אך לא איש כברק יוותר; כשר ביטחון הוא ממשיך להתרוצץ בין ירושלים לוושינגטון ומציע לאבו מאזן (גלגולו החיוור של ערפאת) עוד ועוד ויתורים, כדי שייאות ברוב טובו להסב לשולחן הדיונים… וראש הממשלה מחרה-מחזיק אחריו, "שתי מדינות לשני עמים תוך פחות משנה"; אך הדחליל עדיין אינו מתרצה: "מדינה פלשתינית, ניחא – אך מדינה יהודית, מה פתאום?" וראשי המדינה שבים וזועקים: "תמורת שלום נהיה מוכנים לוויתורים כואבים…", אך קולם נותר כ"קול קורא במדבר".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s