סיכול חטיפת הנציב העליון על-ידי האצ"ל

מאת יוסף עברון

ניסיון התנקשות כושל, פחות ידוע ומפורסם, הוא הניסיון להתנקש בנציב העליון הבריטי דאז, סר הרולד מק-מייקל, ב-29 בנובמבר 1943. בניסיון ההתנקשות השתתף אליהו בית צורי – על כך סיפר עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל לעתיד, המכונה גידי, בראיון מוקלט עם מחבר המאמר.
אם אכן, היה צ'רצ'יל על הכוונת של הלח"י בשנת 1944 ע"י אליהו בית צורי, כפי שפורסם לאחרונה במסמכים של שירות הביון הבריטי – אין לכך שום הוכחה של ממש פרט לעדותו, כביכול, של אחד מאנשי הלח"י, כפי שנרשמה על-ידי חוקריו הבריטיים לאחר מעצרו.
כזכור, אליהו בית צורי יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו חכים, השתתפו ב-6 בנובמבר 1944 בהתנקשות ששמה קץ לחייו של הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, נלכדו והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945).

מה שפחות ידוע ופורסם, ששנה לפני כן, ב-29 בנובמבר 1943, השתתף אליהו בית צורי בניסיון כושל להתנקש בנציב העליון הבריטי דאז, סר הרולד מק-מייקל. על כך סיפר עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל לעתיד, המכונה גידי, בראיון מוקלט עם מחבר המאמר.

"הייתה זו תקופת הספר הלבן," סיפר עמיחי פאגלין, "ובמחלקה, שבה למדתי, בגימנסיה בלפור, התלקחו ויכוחים פוליטיים ערים וסוערים. בין התלמידים היה גם אליהו בית-צורי, שלא הסתיר את דעותיו הימניות הקיצוניות.לא פסחו על כמה מידידיי – ביניהם אליהו בית-צורי ודוד דנון, שיחדיו היינו מעין שלישייה, שלא נפרדה מאז הלימודים בגימנסיה.

באחד מאותם הימים של אביב 1942, בעוד אנו יושבים על מרפסת ביתנו ברחוב מקוה-ישראל פינת 'הרכבת' – שמענו לפתע המולה מכיוון בניין הדואר ברחוב אלנבי הסמוך. קפצנו כאיש אחד לעבר מקור הרעש: הייתה זו הפגנת בני-נוער של ה'הגנה' נגד מדיניות 'הספר הלבן'. הצעירים נשאו דגל לאומי וקראו סיסמאות בגנות הבריטים ובעד פתיחת שערי הארץ. הדבר אירע ימים אחדים לאחר טיבועה של ספינת המעפילים "סטרומה", והרוחות היו לוהטות.

זמן מה ניצבנו בשקט על המדרכה, צופים על ה'הפגנה', בלי ליטול בה חלק. לפתע, זינק קצין משטרה בריטי לעבר נושא הדגל, תלש אותו מידיו ומעך אותו בגסות. למראה הזה נתקף אליהו בית-צורי בחמת זעם, החל רועד בכל גופו, פניו האדימו, ולפני שהספקנו לעצור בעדו – זינק לעבר אותו קצין, חבט בו בראשו, חטף את הדגל, ונמלט. הקצין ושומר ראשו דלקו אחריו באקדחים שלופים ולא היה חסר הרבה, שיפתחו באש. בקושי נחלץ מידיהם, חומק בזריזות לרחובות צדדיים, ואנו אחריו.

כעבור חצי שעה מצאנו עצמנו על מדרגות בית המלאכה של אבי, ברחוב מקוה-ישראל 4, דנים על האירוע ומנתחים את משמעויותיו. המסקנה הייתה מזעזעת: לא היה חסר הרבה ואליהו היה נהרג… אני רתחתי. 'איזו רוח נכנסה בך?' גערתי בו: 'עוד מעט והיו יורים בך – ועל מה?!' 'הוא חטף את הדגל …' הצטדק. 'אז מה ?!' נתתי עליו בקולי: 'אם היית נהרג – במה היה הדבר מועיל לעניין הלאומי?!' אט-אט נרגענו, והשיחה שוב קלחה במסלולה הרגיל. בתום דיון ארוך וממצה, הגענו למסקנה, שרק זעזוע פוליטי של ממש יאלץ את הבריטים לשנות את מדיניותם. ומה יכול לזעזע יותר את הממשל מפגיעה באישיות הסמכותית העליונה – בנציב-העליון?.

וכך, בערבו של יום קיץ סוער, על מדרגות הבית ברחוב מקוה-ישראל 4 בתל אביב, נולד לראשונה הרעיון הנועז להתנקש בנציב העליון דאז , סר הרולד מק-מייקל.
"התוכנית הראשונה הייתה פשוטה בתכלית, הנציב נהג להפגין נוכחות באירועים חברתיים ומדיניים, כול שעלינו לעשות הוא לפרוץ באקדחים שלופים לאחד מהם, ולרוקן בו מקרוב כמה מחסניות. אלא שהגורל רצה אחרת: עקב המתיחות שהשתררה בארץ -חדל הנציב-העליון להשתתף בקבלות פנים ובהנחות אבני פינה בתל אביב.

עיבדנו, אפוא, תוכנית חיסול אלטרנטיבית, מצאנו, שהוד-מעלתו עדיין מוסיף לבקר לעתים קרובות ביפו. גמרנו אומר להטמין מוקש חשמלי בסביבת מקוה-ישראל, פיתחנו מוקש, שניתן להפעילו באמצעות חוטי טלפון, ולא נותר לנו אלא להמתין לשיירת הנציב. אלא שהשיירה המיוחלת לא הגיעה. הנציב חדל לבקר באזור השפלה.
את חומר-הנפץ להכנת המוקשים סיפק לנו אליהו בית-צורי. הוא הצליח 'להסתנן' למחלקת העבודות-הציבוריות בתל אביב, וכך עלה בידיו 'לסחוב' מהמחסן את כמות החומר שנזקקנו לה. אליהו גם קיבל על עצמו לאסוף מידע על תנאי מגוריו ומנהגיו של הנציב. לשם כך, ביקש מהממונים עליו העברה לירושלים. כך נודע לנו, שהארמון מוקף בגן ענק בן עשרות דונמים והשמירה על כל השטח העצום מופקדת בידם של שלושה שוטרים בלבד…

בעיצומן של ההכנות, הציע לנו אליהו להצטרף לארגון-הצבאי-הלאומי. הוא, עצמו, כבר נמנה על שורותיו במרוצת הזמן צרפנו אלינו חבר רביעי, ממפקדי האצ"ל, יהודה בורוכוב. עוד בטרם תמו ימי ההדרכה והאימונים – החלטנו לערוך סיור באזור הפעולה.
הגענו אל ארמון הנציב מצדו הדרומי. הסתתרנו בין האילנות ליד הגדר. כשחלף המשמר מעל פנינו – קפצתי פנימה וזחלתי לעבר הארמון. לתדהמתי, דמותו של הנציב השתקפה מולי בריחוק של מטרים ספורים מחלון חדר השירותים; לא האמנתי למראה עיניי. כל שעליי לעשות הוא לטפס על הצינור עד לקומה השנייה – ואני בפנים. תוך דקות הייתי מסוגל לבצע את המשימה ואף לסגת בשלום. זחלתי חזרה אל חבריי וסיפרתי בהתרגשות על הגילוי. התברר, שאין צורך בחומר-נפץ ואף לא בשותפים נוספים; אדם אחד יכול לטפס על הצינור, להתגנב עד לחדר המיטות שלו, לנעוץ בו פגיון ולהסתלק – בלי שמישהו יחשוד בדבר עד לבוקר המחרת.

שבנו והתכנסנו – אליהו בית-צורי, דוד דנון ואנוכי – והחלטנו, שהגיעה העת להוציא לפועל את ההתנקשות. הודענו על כך לחברנו הרביעי, לבורוכוב. הוא קצת הופתע, אולם לא הביע התנגדות, רק ביקש רשות ליידע את מפקד הארגון, 'בגלל ההשפעות החמורות, שיהיו למעשה על כל מהלך החיים בארץ, כולל ארגוני המחתרת'.
נקבעה לנו פגישה עם מפקד האצ"ל דאז, יעקב מרידור. הגענו לשם שלושתנו, ובלי הרבה גינונים סיפרתי לו על מהות הפעולה, שאנו עומדים לבצע.
תשובתו של מרידור עדיין מהדהדת באוזניי: 'שום גוף, ובוודאי לא הארגון הצבאי הלאומי – לא יוכל ליטול על עצמו את האחריות למעשה, שתוצאותיו עלולות להיות בעלות השלכות כה קיצוניות מבחינה היסטורית.

מאידך-גיסא' – הוסיף – 'אם אתם, כפרטים, הולכים לבצע פעולה על דעת עצמכם ובאחריותכם האישית – וכבר היו דברים מעולם בתולדות העמים – אינני רואה מקום להתערב בכך, או להפריע לכם. הנכם חופשיים לפעול כטוב בעיניכם.'דבריו האחרונים הפיחו בי איזו תקווה, שאולי ניתן יהיה להיעזר בו, מבחינה טכנית או חומרית, כגון סיוע בהשגת חומרי-נפץ, על כך השיב, שינדב לנו ברצון שק של חומר-נפץ, אם נפנה אליו ימים אחדים לפני הפעולה.

הקמת מסגרת מאוחדת של "עם לוחם" 

כעבור שבוע שלחתי את יהודה לקבל ממנו את החומר. זה חזר (בלי החומר),ובנשימה עצורה בישר לי, שיש למרידור חדשות מפתיעות עבורי, והוא מבקש לראותני, ללא דיחוי. הבשורה, אכן, הייתה גדולה ומרעישה: 'לא שק של חומר-נפץ אלא גיבוי מלא לפעולתנו'.

'בימים האחרונים', סיפר לי מרידור, לא במעט גאווה, 'קיימתי מגעים עם חוגים מסוימים ב'הגנה' והוחלט להקים מסגרת מאוחדת של עם-לוחם שתכלול את כל ארגוני המחתרת למאבק משותף נגד הבריטים, וכצעד ראשון הוחלט לאמץ את פעולתנו בשינוי קל: במקום להרוג את הנציב – יש לחטפו ולהעמידו לדין, כאחראי לגירוש פליטי השואה.
תוכנית 'עם-לוחם' התבססה על הצעתנו המקורית, אולם תוך ריכוז כמאה לוחמים בירושלים, שיתקפו בו-זמנית את כל תחנות המשטרה בבירה, כפעולת הסחה, והנציב יועבר לבונקר באזור פתח תקוה, במכונית סגורה ובדרכים עקלקלות.
מרידור ביקשני לטפל בהכשרת הבונקר לאכסונו של הנציב בתנאים נוחים, כולל 'בית שימוש עם ניאגרה'. זוכרני, שסעיף אחרון זה הכניס קצת בידור לאווירה המתוחה, שבה היינו שרויים: כשהתמקחתי עם בעל חנות האינסטלציה ברחוב הרצל על מחירו של קרש המושב בנוחיות, בטענה, שאינו מהוקצע כהלכה – השיב הלה בכעס: 'מה כל ההקפדה הזו – הנציב-העליון לא ישב על זה!' נדהמתי כל כך עד שלרגע נעתקו המילים מפי.

לאחר התלבטויות נקבע הביצוע לערב ה-29 בנובמבר 1943. התכנסנו בירושלים המתנו שעות על גבי שעות באיזה מרתף במרכז העיר. בשתיים אחר חצות הודיעונו, שהפעולה נדחית. התברר, שפרטים על הפעולה דלפו בטרם עת אל ה'הגנה', ובשיתוף פעולה עם כמה ממפקדי האצ"ל בירושלים – סוכל כל המבצע: במשך כל השעות הארוכות, שהמתנו במרתף, התנהל משא-ומתן קדחתני בין מרידור לבין יוניצ'מן (מראשי הצ"ח), אך לשווא.
כשהגענו לתל אביב הייתה כבר השעה ארבע לפנות בוקר. מרידור, שחש אי-נוחות בעטיה של הפרשה – כינס אותנו בבית-ספר 'קלישר' ברחוב התבור, כדי להסביר את אשר אירע.

חשנו עצמנו מרומים ופגועים. הלקח היה ברור: אסור היה לנו לערב, מלכתחילה, גורמים חיצוניים בתוכנית הפעולה שיזמנו…". כך סוכלה אחת הפעולות הנועזות והמסוכנות ביותר של האצ"ל כחודשיים ימים לפני הכרזת "המרד" של מנחם בגין.

פורסם במחלקה ראשונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s