חיים ישראלי שאני הכרתי

hayimנאמנותו הנצחית של הבכיר במשרד הביטחון הייתה נתונה לדוד בן-גוריון, שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל.  הטוענים לאחר מותו כי היה "האיש של פרס", טועים טעות ציבורית  שמעון פרס לא נחשב בעיניו למודל.  שבעה+ למותו של חיים ישראלי ז"ל

יוסף עברון

חיים ישראלי תיפקד בשירותם של 14 שרי ביטחון והיה מסור לכולם, אך הערצתו ונאמנותו הראשונית והנצחית הייתה ונותרה עד ליום מותו, לדוד בן-גוריון, שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. גם לאחר שבן-גוריון פרש מתפקידיו הממלכתיים וחזר לצריפו בשדה בוקר, המשיך ישראלי לשרתו; ובהקשר זה נבעה היכרותי הראשונה עימו.

בלב חם ורגיש
לעת ההיא הייתי כתב צעיר ביומון "הבוקר" ולראשונה בתולדות העיתון, שלא נמנה על "יקיריה" של מפלגת השלטון דאז (מפא"י), הצלחתי ליזום ראיון אישי עם בן-גוריון. בעקבות אותו ראיון, שעורר בשעתו סערה פוליטית לא קטנה ("מגילת חיים", עמ' 195-97), נוצר הקשר ביני לבין חיים ישראלי, קשר שבמרוצת השנים הפך לידידות אישית וכנה, שמצאה את ביטויה מדי פעם שנזקקתי לסיועו או לעצתו, כי מעבר לארשת הרשמית והיבשה שאפיינה אותו בעבודתו הביטחונית, הסתתר לב חם ורגיש למצוקותיו של הזולת.

עוזר ומסייע
כשכתבתי את ספרי הראשון, "ביום סגריר" (על מבצע סואץ 1956), והיה עלי לראיין בפריס את גי מולה, ראש ממשלת צרפת בתקופת המבצע ואת חבר שריו דאז (משימה מורכבת ומאוד לא פשוטה בהליכיה הביורוקרטיים), נחלץ חיים ישראלי לעזרתי וביקש ממוקה לימון (ששימש אז כנציג משרד הביטחון בצרפת) לסייע לי ככל האפשר.

בכשרות מהודרת
דלתה של לשכתו של חיים הייתה תמיד פתוחה לפני, ומפעם לפעם אף סעדנו יחד (הקפיד תמיד שהדבר ייעשה במסעדה כשרה למהדרין) ומתוך שיחותינו האישיות למדתי להכיר מקרוב את חיים ואת השקפותיו.

סוגיית "חבר ואח"
יש הטוענים, לאחר מותו, שהוא היה "האיש של פרס" ושימש כלי משחק בידו. עוד אחת מהטעויות הציבוריות שהתחבבו על התקשורת: חיים ישראלי העריץ שר ביטחון אחד, את דוד בן-גוריון. לגבי כל יתר שרי הביטחון שעבד במחיצתם, לא פרס נחשב בעיניו למודל אלא משה דיין. "פרס היה מתחמק מהכרעות ודוחה את החלטותיו ל'דיון' ולעוד 'דיון' – בעוד דיין היה פוסק בו ברגע כשבאת אליו בשאלה כלשהי, לטוב או לרע, אבל היה פוסק במקום, וזה הקל מאוד על עבודה במחיצתו…", הסביר לי חיים. "מאז שהכרתיו שררו בינינו יחסי קרבה, רעות ואמון, ופשוט, אהבתי את האיש", הוא כותב בספרו, "מגילת חיים" (עמ' 241)."מותו של חיים ישראלי הוא עבורי אבידה כבדה, שאין לה תחליף", ספד לו שמעון פרס: "הוא היה חבר כאח לי…". האומנם?  "בהופעתי בפני סגל הפיקוד העליון של צה"ל לציון מאה שנה להולדת בן-גוריון, וכן בטקס הפרידה שמערכת הביטחון ערכה לכבודי לרגל פרישתי מעבודתי, באו כולם, כולם, כולם, למעט אחד; שמעון פרס לא היה בשני האירועים…", מציין חיים ישראלי בספרו "מגילת חיים" וממשיך: "צרמו לי דבריו, שהחבר היחיד שיש לו הוא עמוס עוז… בפגישתנו בארבע עיניים לאחר מכן, הוא אישר לי, שאכן, כך אמר. אילו היה אומר, שיש לי מספר מצומצם של חברים אמיתיים, ועמוס עוז ביניהם, לא הייתי מתאכזב, אולם הוא ציין, שעמוס הוא היחיד" [ההדגשה במקור].
נראה שיחסו המתנכר של פרס כלפי מי שהוגדר על ידו כ"חבר" וכ"אח" (לאחר מותו) חרה והכאיב לחיים ישראלי, אך אולי היה מוצא דברי נחמה בדברי ההספד שנשא לזכרו, אילו רק יכול היה להאזין להם, לולא באו באיחור כה רב.
וחבל, חבל על דאבדין ולאו משתכחין.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s