66 שנה למאבק נגד השלטון הבריטי בא"י – ינואר הסוער

גידי - המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל, ספרו של יוסף עברוןבחודש ינואר 1946 פעלו האצ"ל והלח"י במסגרת תנועת המרי וברוח ההסכם שנחתם ביניהם. כל אותו זמן לא התירה להן הנהגת תנועת המרי לערוך מבצעי קרב של ממש (להוציא ניסיון חילוץ מבית הסוהר המרכזי בירושלים). עקב כך התרכזו עיקר המאמצים של האצ"ל בפעולות רכש כספיות ורכש של אמצעי לחימה

יוסף עברון

"ח בטבת תש"ו – 1.1.1946 – עקב התפוצצות מקרית ברחוב דיזנגוף 86 בתל אביב נתגלו במרתף הבניין מעבדה ומחסן נשק של הלח"י. שני אנשי לח"י ששהו במקום נפצעו, אולם הצליחו להימלט לפני שהמשטרה הגיעה למקום. בו-זמנית ערכו הבריטים חיפושים נרחבים אחר תחנת השידור של ה"הגנה" ברחוב גורדון בתל אביב, אולם לא העלו דבר. בעקבות האירועים האחרונים פורסמה הודעה רשמית כי 5000 יהודים נעצרו ברחבי הארץ. מרכזי השלטון הבריטי בוצרו, הוקמו עמדות וגדרות תיל מסביב לכל המשרדים הממשלתיים ותחנות המשטרה.

ו' בשבט תש"ו – 8.1.1946

בורסת הזהב הערבית ביפו הותקפה על-ידי יחידת האצ"ל

"הסחר בזהב בארץ היה נפוץ מאוד בתקופת מלחמת העולם השנייה", מסביר איתן לבני בספרו "המעמד" (עמ' 164-165 ), "כשפרצה המלחמה החלה בריחה משטרי הכסף והורגשה דרישה גדולה לזהב. סחר הזהב הוכרז כבלתי חוקי והשוק השחור פרח ושגשג. העסקות בוצעו בפינות מוצנעות, בחלקן בדרך יפו תל אביב. הפשיטה על "בורסת הזהב" ביפו נערכה ב-8 בינואר 1946; השתתפו בה שמונה חברי אצ"ל, אחד מהם נהג בטנדר, שישה לבשו בגדים ערביים והתחזו כסוחרים שבאו לקנות זהב. מפקד הפעולה היה אליעזר סודיט שרון ("קבצן")… הם הגיעו למקום בלי לעורר חשד, אספו באיומים את כל מטבעות הזהב ונעלמו, מבלי שמישהו יעז להתנגד…השלל הסתכם ב-10 אלפים לא"י".

י' בשבט תש"ו – 19.1.1946

ההשתלטות על "רכבת הכסף" של השלטון המנדטורי

רכבת מיוחדת שהובילה אלפי לא"י (לירה מנדטורית ארצישראלית) לתשלום שכרם של עובדי הממשלה הבריטית והייתה בדרכה מחיפה לכיוון קנטרה שבמצרים – נאלצה לעצור לפני חדרה בשל פיצוץ מוקש מתחת לקטר. יחידת לוחמים של האצ"ל השתלטה על הרכבת ואילצה את אנשי המשמר למסור לידיה את קופת הפלדה ובתוכה 35 אלף לא"י. נשקם של השוטרים הבריטים הוחרם.

"הרכבת נהגה לעצור בכל תחנה מחיפה עד לתחנת קנטרה שבצדה המזרחי של תעלת סואץ ומקבלי התשלומים היו מתייצבים בתור לפני אשנבי הקרון, כדי לקבל את מעטפות משכורתם", סיפר איתן לבני (ששימש באותה עת קצין המבצעים של האצ"ל). "הערכתי שאזור חדרה הוא המקום המתאים ביותר להשתלטות", הסביר, "איתרנו את הנקודה להנחת שני מוקשים (למקרה ואחד מהם לא יפעל); הדיוק בכמות המטען היה חשוב ביותר, כי רצינו שרק הקטר יתהפך ושאר הקרונות יישארו על עומדם…לפעולה גויסו חמש בנות והוטלה עליהן המשימה לדחוס את מעטפות הכסף לתוך גרבי משי ולהעבירן כרוכים לגוף לתל אביב…הכול התנהל כמתוכנן במהירות וביעילות: המוקש התפוצץ מתחת לקטר שהתהפך, מבלי שהקרונות הסמוכים נפגעו.

יחידת האצ"ל השתלטה בזריזות על המשמר והוחל לפרוק במהירות את הארגזים מקרון התשלומים. תוך דקות ספורות הושלמה המשימה והתוקפים נעלמו בהותירם את אנשי המשמר שפורקו מנשקם המומים…

השלל הסתכם ב-35 אלף לא"י, סכום עתק באותה תקופה, שניתן היה באמצעותו לרכוש אז בתל אביב כארבעים דירות בבית משותף! היה בכך כדי להעניק לארגון, שהבעיה הכספית הציקה לו, עוגן הצלה לכמה חודשים טובים!" ("המעמד" עמ' 164 -171).

ט"ו בשבט תש"ו – 17.1.1946

חיילי המשמר שהופקדו לשמור על עצורי המחתרות שהוגלו לאריתריאה פתחו באש על אליהו עזרא, איש האצ"ל, שהתקרב לגדר התיל. הוא נפגע קשות ומת מפצעיו. שאול הגלילי, איש לח"י, שחש לעזרתו של חברו, נורה אף הוא ונהרג ועוד 12 מהגולים נפצעו. העצורים הכריזו שביתת רעב.

י"ז בשבט תש"ו – 19.1.1946

הניסיון שלא צלח לשחרר אסירי מחתרת מבית הכלא המרכזי בירושלים

יחידות אצ"ל ולח"י ערכו התקפה משותפת על בית הסוהר המרכזי בירושלים, כדי לשחרר את אסירי המחתרות שהיו כלואים בו. כמפקד הפעולה התמנה יעקב בנאי ("מזל", איש לח"י). הניסיון נכשל עקב תקשורת לקויה בין שני הגופים התוקפים (האצ"ל והלח"י). מאחר שהאירוע אמור היה להתרחש בתקופת "תנועת המרי" הובא הדבר לידיעת הנהגתה, ויצחק שדה הציע לבצעו ב-19 בינואר 1946, מבלי לגלות שלאותו לילה תכננה ה"הגנה" שתי פעולות משלה: הריסת תחנת משמר החוף בגבעת אולגה ופיצוץ תחנת הרדאר בחיפה (מבין שתי הפעולות הצליחה רק הראשונה).

לפי התוכנית אמורים היו אנשי האצ"ל הכלואים לעבור בליל הפריצה מתאם לתא אנשי הלח"י (שהקדימו וערערו את שורת הבלוקים שמתחת לחלונם), ובהינתן האות צריכים היו להזדחל החוצה עד לגדר החיצונית (מקום שהפורצים גזרו פתח בגדר התיל), ומשם לסגת לכיוון סנט-פאול. תוך כדי כך, ניסתה שריונית משטרה להיכנס לרחוב סנט-פאול, עלתה על שורת מוקשים שהוטמנו באזור והתהפכה. קצין משטרה נהרג ושני שוטרים נפצעו. אברהם בכר (עמוס), מפקד יחידת החסימה נהרג בחילופי האש. כוח בריטי גדול החל זורם למקום ובחילופי היריות נפצעו יוסף ויטלזון, איש האצ"ל, ויוסף לונץ, איש הלח"י.

בעקבות ההתפתחות הבלתי צפויה, ובעוד האסירים ממתינים ל"אות הבריחה", החליט מפקד הפעולה,"מזל", על דעת עצמו, לבטל את המבצע. האסירים בכלא אשר שמעו את קולות הפיצוצים ומטחי היריות והמתינו לשווא לסימן המוסכם מיחידת הפריצה, החזירו למקומם את הבלוקים מתחת לאדן החלון והזדחלו חזרה לתאיהם.

בעקבות הכישלון הודיע האצ"ל ללח"י, "כי מכאן והלאה לא יהיו עוד פעולות משותפות ונסכים רק לביצוע פעולות מתואמות על-ידי שני הארגונים ונחלק בינינו את היעדים. ואכן, עד סוף תקופת "המרד" לא נערכו עוד פעולות משותפות בין שני הארגונים. (איתן לבני בספרו "המעמד").

הפעילות המוגברת של ה"הגנה" ושל ארגוני המחתרת במסגרת "תנועת המרי" – רס תחנת משמר החוף בגבעת אולגה, הניסיון לפוצץ את תחנת הרדאר בחיפה, ההתקפה על בית הסוהר המרכזי בירושלים – הביאו לשורת מעשי תגמול מצד השלטונות הבריטיים: בנמל חיפה ובחוף השומרון הוכרז עוצר לילה; עוצר כללי הוטל על ירושלים, תוך חיפושים מבית לבית: 1070 אנשים נחקרו, בחלקם נותרו במעצר.

חמישה אנשי פלמ"ח נושאי נשק נאסרו בקרבת ים המלח ונידונו על-ידי בית דין צבאי, בהליך מהיר, לחמש שנות מאסר.

כ"ו בשבט תש"ו – 28.1.1946

החדירה הנועזת לסדנא המרכזית של חיל האוויר הבריטי בתל נוף

אחד היעדים, שמשך את תשומת לב ארגוני המחתרת, היה שדה התעופה עקיר (תל נוף), מקום שבו שכנה הסדנא המרכזית של חיל האוויר הבריטי וכלל מצבור גדול של כלי נשק ותחמושת. "תכננו לחדור לשדה התעופה בכלי רכב מוסווים כצבאיים ובסימוני היחידות של חיל האוויר הבריטי", מספר איתן לבני: "החדירה התבצעה ב-28 בינואר 1946. כמפקד הפעולה התמנה גידי (עמיחי פאגלין), וכסגנו גד (אליעזר פדהצור)".

"הפריצה שלנו למחנה עקיר הבריטי, תל-נוף של היום", נחשבת בעיניי כנועזת ביותר בכל פעולותינו", ציין גידי: "במהלכה נאלצנו להתגבר על הפתעות, שלא ניתן היה לחזותן מראש. זה היה שדה-תעופה בריטי ענקי, שהתגודדו בו למעלה מעשרת-אלפים חיילים, מהם כחמשת-אלפים לגיונרים של ירדן, כארבעת-אלפים צנחנים בריטיים ועוד כאלפיים אנשי חיל-האוויר המלכותי. המטרה הייתה הוצאת נשק.

"ב12.30- בצהריים עלינו על מסלול שדה-התעופה; שערי היה צבוע לבלונד וכל הופעתי אמרה כבוד, כיאות למפקד כנף בחיל-האוויר המלכותי. עמי, בג'יפ, נמצאו עוד ארבעה 'קצינים בריטיים'. מאחורינו נעו שתי המשאיות עם שלושה-עשר 'חיילים' בסרבלי עבודה. כולם החזיקו בפנכות ('מסטינגים') כנהוג בצבא הבריטי ונקשו בהן בעוז וצרחו: 'אוכל, אוכל!'

"הגענו אל השער החוצץ בין המסלולים לבין המחנה: עמדות מבוצרות ומקלעים כבדים הזדקרו מכל עבר, ידעתי, שהכול תלוי בשניות הללו. נהגתי כקצין בריטי שופע ביטחון; הוריתי, תוך קללה עסיסית, להרים מיד את המחסום. קצין לגיון ערבי קרב למכונית, אולם שב ונרתע בבהלה, כשנוכח, שלפניו, קצין משל 'עם האדונים'".

בפתח הכניסה למחסן הנשק הצצתי על שעוני: השעה הייתה 12.40 בצהריים. 'ב-13.30 עלינו להסתלק', לחשתי לעבר חבריי, 'אין לדעת כמה חיילים בפנים. אכנס ראשון ואבדוק. אם יהיו שם רבים – אפליט איזו מילה ואצא.

גידי שלף את אקדחו, הניח עליו את כובעו ופתח את הדלת בתנועה מרושלת. ליד השולחן ישב בניחותא סמל שקוע בקריאה. הוא לא גילה כל עניין בנכנס. שעת הצהריים, אכן, הייתה שעה של מנוחה. שני קצינים בדקו מכונת-ירייה; שלושה פועלים ערביים התלחשו ביניהם בפינת החדר. הוא סגר אחריו את הדלת, סקר לרגע את האולם על יושביו; תלה עיניו במצבורי-הנשק שעל האצטבאות, ואז, הרים את הכובע, וכיוון את האקדח לעבר הסמל: Hands up! ("ידיים למעלה!") צעק. הנוכחים העיפו מבטים תמהים על ה"קצין" ברגליים המפושקות, המאיים עליהם בנשק שלוף. איש לא הרים את ידיו. התדהמה הייתה גדולה מדי. "ידיים למעלה!" חזרה הפקודה ונשנתה:

hands up I said . I am not a bloody flying officer I am a Jewish terrorist from the "Irgun Zvai Leumi" – (ידיים למעלה! אינני קצין טַיִס מחורבן. אני טרוריסט יהודי מהארגון הצבאי הלאומי!). אט אט הורמו כמה ידיים בהיסוס. היו שהחליטו, שלא כדאי להתחכם עם קצין שיכור. הערבים חיקו את אדוניהם בעיניים זרויות פחד.

"It is not a joke" (זו אינה בדיחה) – נשמע שוב קולו של גידי: "התרכזו כולכם בפינת החדר," הורה באצבעו. עתה הצטרפו אליו גם אנשי הג'יפ. "לקשור אותם," פקד גידי. המשאית הגדולה תמרנה בחריקה מול דלת המחסן. הבחורים קפצו פנימה בזריזות. "מהר, אספו, ככל האפשר, והטעינו על המשאית," הורה גידי. המחסן דמה עתה לקן נמלים. הכול התרוצצו, הלוך ושוב. הידיים פעלו בזריזות. שום דבר לא היה כבד מדי. העיקר לסיים מהר – ולהסתלק. בחוץ טיילו חיילי הוד מלכותו להנאתם. איש מהם לא שיער, שמתחת לאפם, מרוקנים את מחסן הנשק המרכזי.

"אוצר הנשק הוציא אותנו מדעתנו," סיפר גידי: "הייתה לנו רשימה מוכנה, אולם נאלצתי להיאבק קשות בבחורים, שעיניהם דמעו מרוב אושר והתחננו, שארשה להם לקחת עוד ועוד … עברנו מאצטבה אחת לשנייה, נוטלים ואורזים … רק לוחמים רעבים לנשק כמונו, יכולים היו להתרגש כל-כך בתוך ה'סופרמרקט' הענק הזה. היו פריטים, שלא ידענו כיצד להשתמש בהם. פניתי לקצינים 'השבויים' וקיבלנו מהם הדרכה. כך התאמנו פגזים למרגמותיהם, תחמושת למכונות הירייה – אוצר לא נורמלי.

העמסנו על המשאיות 400 תת-מקלעים, 200 מקלעים, עשרות מרגמות, מאות רימונים ורבבות כדורים ופגזים. הוריתי למשאיות לצאת לדרכן לכיוון רחובות; ואז התברר, כי מכונית אחת התקלקלה. נאלצתי לוותר עליה. הודעתי לאנשים, שאנחנו, החמישה מהג'יפ, נצא עשרים דקות אחריהם. 'שבויינו' היו משוכנעים, שכוח גדול השתלט על המחנה. 'הקשיבו היטב' – פניתי אליהם: 'אנו זורעים מוקשים ליד הדלתות והחלונות. בל ינסה איש מכם לזוז או להרים את ראשו. הראשון שיעשה זאת, יקבל כדור מאנשי האבטחה שלנו. הישארו על מקומותיכם רבע-שעה. לאחר-מכן, הנכם רשאים להתקשר לכל מי, שלבכם חפץ; אל תנסו לצאת לפני שאנשיכם יפרקו את המוקשים שזרענו … ראו הוזהרתם!'".

אנשי הג'יפ יצאו אחרונים. במחסן נותרו השבויים, מציצים בחרדה על שעוניהם. משאית הטעונה היטלטלה כשיכורה. המנוע נהם ונאנח. אולם מצב-הרוח היה מרומם, העיניים לא שבעו מלהתבונן בערמות הנשק והתחמושת. ולפתע … הרכב עוצר. הגלגלים האחוריים סובבים – אולם המכונית אינה משה ממקומה. היא שקעה… הכול יורדים, דוחפים, קריאות "היי-הופ" מתערבות בנהמת המנוע. אך לשווא.

הרכב מוסיף לשקוע. קבוצת ערבים צפתה במחזה מרחוק. "מה אתם עומדים כגלמים?" צועקים לעברם. הם מצטרפים, בלי חשק. "היי-הופ! היי-הופ!" המנוע גונח כחיה פצועה והמכונית שוקעת יותר ויותר… "אין טעם לדחוף," הפליט אחד הבחורים בייאוש.

גידי הגיע עם הג'יפ, העיף מבט מהיר וציווה: "הביאו את כבל הפלדה, ננסה למשוך אותה בעזרת הג'יפ." "היכן כבל הפלדה?" נשמעו קריאות מכל עבר. הכבל נותר על קרקעית המשאית מתחת לכל הנשק. לא היה שום סיכוי להגיע עדיו. "לדחוף בכל הכוח," פקד גידי. אולם היה זה ללא הועיל. הכול הפנו ראשיהם בדאגה לעבר המחנה הצבאי. על המסלולים התרוצצו כלי-רכב, כאילו תקפן טירוף. "מפעילים את הסירנה," קרא אחד הבחורים. הסירנה המשיכה לייבב. הבחורים עמדו נבוכים. קולו של גידי העיר אותם מקיפאונם: "כל-אחד ייקח כמה 'סטנים' ויעלה על הג'יפ," פקד. שבעה-עשר איש טיפסו על הג'יפ – על הכנפיים, על החרטום, על כל אתר, שרק ניתן היה להציב עליו רגל. המנוע הופעל, והרכב זינק בדהרה. עיני הכול עדיין היו מופנים לעבר המשאית טעונת-הנשק, שמאחור. והלב התחמץ.

"לא היה לנו מזל הפעם," סיכם גידי לפני שפיזר את אנשיו, וכשראה את הבעת האכזבה והייאוש, שניבטה מעיניהם, הוסיף, תוך שהוא מתאמץ להעלות חיוך על שפתיו: "לא נורא, יהיו הזדמנויות אחרות…" כלפי חוץ עדיין שמר על ארשת שלווה, אולם בלבו פנימה בכה: "אוי, כמה כאב הלב על אוצר שאבד!" נאנח. ("גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל"- עמ'80-88).

בעקבות הפשיטה על שדה-התעופה עקיר (תל-נוף) פרסמו שלטונות הצבא הבריטי אזהרה מ"טרוריסטים" מתחזים, תוך הדגשה, שאם לא יסוכלו פשיטותיהם לרכישת נשק – עלול אותו נשק להיות מופנה בעתיד נגד הצבא הבריטי, עצמו. תקנות חדשות לשעת חירום, הזהירו, בין היתר: "כל אדם הלובש מדי צבא או מדים או חלק ממדים הדומים לאלו של כוחות הוד מלכותו, ללא הצדקה, יהיה צפוי למאסר עולם. פחות משבוע לאחר פרסום התקנות החדשות, ב-3 בפרואר 1946, חדרה יחידת של אצ"ל לאור היום אל מחנה חיל התעופה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב והחרימה כמויות ניכרות של נשק וציוד צבאי. אנשי האצ"ל חדרו למחנה בלבוש מדי חיל התעופה הבריטי.

פורסם בערוץ 7
פורסם בליכודניק
פורסם במחלקה ראשונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s