למי למי יש יותר כבוד

שמעון פרס, למרבה הצער, איננו ולא יהיה דוד בן-גוריון, ושום הופעה קרקסית לא תשנה זאת, ושום מצבור של מדליות. לא עובר עליו יום בלי הכרזה חדשה, בלי איזו אמירת כנף "חכמה", כשהמטרה היא לא לפנות את הבמה הציבורית, לא להימחק מהתודעה, לשרוד… לשרוד בכל מחיר, אך עם הרבה כבוד

יוסף עברון

"לא מכופפים נשיא" כותב איתן הבר ב-17 ביוני בידיעות אחרונות, בהתייחסו לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, שדחה בנחישות את בקשתו של נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, לחון את יונתן פולארד: "…שיגעו את הממשל באמריקה בפעילות למען יונתן פולארד", הוא מעיר בציניות, "יצרו את הרושם שאו-טו-טו הוא אורז חפצים בכלא ומגיע אלינו…אמר הנשיא מילה אחת: 'לא', ונגמר הסיפור, לחץ, מחץ, אי-אפשר להכריח את הנשיא וממשלו לעשות משהו שאינם רוצים לעשות…" הוא מסכם.

הנשיא שלא חשש להתכופף

האמנם? חוששני, שבנקודה זו עָלַי לחלוק עליך, איתן ידידי, ואציין דוגמה מאלפת: במרס 1948 – כחודשיים לפני הקמתה של מדינת ישראל – עדיין היה הנשיא טרומן (בהשראת אנשי מנגנון החוץ שלו), נחוש בדעתו להתנגד להקמתה של מדינת ישראל. הוא אף סירב בתוקף להיפגש עם נציגים ציוניים, כדי לדון בנושא. לאחר מאמצים קשים ותוך מורת רוח גלויה הוא נאות להיפגש עם חיים ויצמן. הפגישה בין השניים נערכה ב-18 במרס 1948, ובעקבות פגישתם הפך טרומן לתומך עיקש בהקמתה של מדינת ישראל (תוך מאבק איתנים עם יועציו, ובראשם שר החוץ שלו, ג'ורג' מרשל). וזאת יש לזכור: לא מדובר היה בסתם נשיא אלא בנשיא שניצב בצומת היסטורי ולהחלטותיו השפעה מכרעת לגבי גורלה של אמריקה (החל מהשימוש בפצצה אטומית ועד לפיטוריו של הגנרל האגדי, מק ארתור).

בנקודה אחרת אני תמים דעים עם איתן הבר: שפע האהבה והכבוד שהרעיף אובמה על שמעון פרס, תוך שהוא מעניק לו את מדליית החרות הנשיאותית, לא היה להם ולא כלום עם חיבתו כלפי פרס, "והם כוונו 'להוציא את העיניים' לבנימין נתניהו.. ". בטוחני, שגם פרס היה מודע לכך. אך כל עוד הרעימו תופי התקשורת והציגו אותו כאובייקט הנבחר "שהמלך" חפץ ביקרו – הרי היה זה משובח.

רבבות אזרחים מול מדליה אחת
לקראת היציאה לביקורו קיבל פרס מכתב עליו חתמו כשבעים אלף אזרחים בישראל הקוראים לו לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של יונתן פולרד אלא שאובמה הקדים והודיע עוד לפני ההיוועדות, "שאין דעתו להיעתר לבקשה…". אילו ניחן פרס בשמץ מאותו כבוד עצמי, שאפיינו את דוד בן-גוריון, שאותו הוא מכנה , "מורו ורבו" – היה אל נכון מתנה את קבלת מדליית החרות בשחרורו של פולארד. אך גורלו של פולארד לא היה בראש מעייניו של פרס, מה שהתנוסס מול עיניו היה ברק קסמה של מדליית החרות הנשיאותית, שאותה ביקש להוסיף לעיטורי הכבוד שהוא מתקשט בהם. והאוסף הולך וגדל. 
מבין תשעת נשיאי מדינת ישראל שכיהנו עד כה – לא זכה גם אחד מהם לאוסף אותות כבוד כה גדול ונכבד – אפילו לא חיים ויצמן, שהגיע לכס הנשיאות כדוקטור לכימיה מאוניברסיטת פריבורג בשווייץ ו"כדוקטור כבוד לשם כבוד" מהאוניברסיטה בירושלים. זאת ותו לא, לעומת שלל העיטורים ותארי הכבוד ממחסנו של הנשיא שמעון פרס: החל מ"פרס נובל לשלום" (יחד עם יצחק רבין ויאסר ערפאת), ועד לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ANAHUAC במקסיקו (לפני כתשע שנים חנכה האוניברסיטה קתדרה ללימודי מדעי המדינה הנושאת את שמו של שמעון פרס).

אישיותו של הנשיא פרס מוצאת את ביטויה באוספים והפריטים הנמצאים בלשכתו: אוסף "יוני שלום" ואוסף חנוכיות שקיבל במסגרת תפקידיו השונים; בנוסף, מוצגים בלשכה פריטי יודאיקה ומזכרות שקיבל לאורך השנים, בהם רימונים שקיבל מהמרן, הרב עובדיה יוסף, פגיון משובץ אבנים טובות שקיבל מהאמיר של עומאן, פגיון שקיבל מהאמיר של קטאר ופסל בודהה שקיבל מקיסרית תאילנד. בלשכה מוצגות גם בובות הומוריסטיות בדמותו של דוד בן-גוריון שהוצגו בכל לשכותיו של שמעון פרס.

בין אותות הכבוד, שפרס אוסף בקפדנות, ניתן למנות, בין היתר, את "אות הלגיון הצרפתי (פעמיים); תואר "דוקטור לשם כבוד" מהמכון הרוסי למדיניות חוץ MGIMO; "דוקטור לשם כבוד" מטעם מכון ויצמן למדע; "אות המנהיגות" מטעם אוניברסיטת חיפה; "אות הוקרה על "קידום ופיתוח חקר המוח" מטעם אוניברסיטת תל אביב – והרשימה עדיין ארוכה: ב-20 בנובמבר 2008, בטקס רשמי שנערך בארמון בקניגהאם, הוכתר פרס כאביר ב"מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש" על-ידי מלכת בריטניה, אליזבת השנייה. חשוב לציין, שתואר זה מוענק בד"כ למי ששירת את ממלכת בריטניה… (אם היה פרס תושב בריטי, ניתן היה לכנותו בתואר "סר" ).

מה פלא אפוא שהענקת "מדליית החירות הנשיאותית" (אחד משני העיטורים האמריקניים הגבוהים ביותר) על-ידי הנשיא אובמה כה ריגשה את נשיאה הנוכחי של מדינת ישראל עד כי שכח את יונתן פולארד, ובעוד פרס שב ארצה עטור במדליית החרות, כולו זוהר גאווה וכבוד – נותר יונתן פולארד גלמוד ונשכח בתא כלאו – עד מילוי סאת עונשו המוגזמת, או עד לנשיא הבא (של ישראל או של ארה"ב – אם ישרוד עד אז).

שמעון פרס, למרבה הצער, איננו ולא יהיה דוד בן-גוריון, ושום הופעה קרקסית לא תשנה זאת, ושום מצבור של מדליות. לא עובר עליו יום בלי הכרזה חדשה, בלי איזו אמירת כנף "חכמה", כשהמטרה היא לא לפנות את הבמה הציבורית, לא להימחק מהתודעה, לשרוד…לשרוד בכל מחיר, אך עם הרבה כבוד:

"כולם היו יודעים אז טוב מאוד. למי למי, תמיד למי – יש יותר כבוד…" (מתוך המחזמר "קזבלן").

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s