תזכורת לעובדי הרכבת

תמונה: ויקיפדיה
תמונה: ויקיפדיה

התזכורת היא לכלל עובדי הרכבת בישראל, אך במיוחד לראשי הוועד: לאט לכם, ידידיי, "לא אתם המצאתם את הגלגל", ולאלה ששכחו, או לא ידעו: לפני 61 שנה, בנובמבר 1951, עקב סכסוך עבודה מקצועי בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית, פרצה שביתה חמורה ביותר בתחום התחבורה בישראל – שביתת הימאים. שביתה ששיתקה את התחבורה הימית למשך מספר שבועות. שביתה שפרצה בתרועה והסתיימה בקול חלוש

יוסף עברון

שביתת הימאים בשנות ה-50 של המאה הקודמת

היא החלה לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. באותה עת היה למדינת ישראל רק נמל ספנות אחד בים התיכון, נמל חיפה, וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה, בראשותו של יוסף אלמוגי. בנובמבר 1951 התכנס איגוד הימאים, שמנה כ-2,000 ימאים ונמרוד אשל נבחר ליו"ר הכינוס.

בכינוס נערכו בחירות דמוקרטיות לאיגוד ונבחרה רשימה לא מפלגתית בשם, "נציגי כינוס הימאים" שהציגה תביעות לשיפור תנאי הימאים ששירתו ברובם על אוניות "צים", שהייתה בשליטת ההסתדרות והממשלה; ההסתדרות, בראשותו של מרדכי נמיר, והממשלה, בראשותו של בן-גוריון, סירבו להכיר בוועד הנבחר ומינו ועד אחר מטעמם.

כתגובה פרצה שביתה, שהייתה הגדולה עד אז בארץ, בהנהגתו של נמרוד אשל. הימאים התבצרו על האוניות וסירבו להפעילן, ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה, בעזרת סדרני הפועל, ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות.

ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. כצעד נוסף לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס למילואים למנהיגי הימאים. (צעד מאוד לא שגרתי ולא מקובל).  מקץ שישה שבועות הסתיימה השביתה בהסכמה, לאחר שמנהיגי הימאים נקראו לשולחן הדיונים (בעודם משרתים במילואים). השובתים חזרו לעבודה סדירה בספינותיהם, פרט למנהיגם, נמרוד אשל. שחברת "צים" סירבה לשוב ולהעסיקו, ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.  לאורך כל הסכסוך ניצבו לצד הימאים מפלגות השמאל, מפ"ם ומק"י (המפלגה הקומוניסטית דאז) ונתמכו על-ידי מספר סופרים ומשוררים, ברובם בעלי נטייה שמאלנית.

 מה בין שביתת הימאים ב-1951 לסכסוך של עובדי הרכבת ב-2012?

כאז כן עתה דובר בראשי ועדים נבחרים בתחום התחבורה שביקשו להשתחרר ממרות ההסתדרות ולפעול עצמאית.
מספרם של העובדים המעורבים בכל אחד מהסכסוכים היה זהה: א ל פ י י ם.
ההסתדרות הגיבה בפיזור הוועדים המתמרדים ובמינוי ועדי עובדים זמניים , שאמרות היו לפעול עד לקיומן של בחירות חדשות. מן הראוי לשוב ולהזכיר: על-פי תקנון פעילות הוועדים של האיגוד המקצועי בהסתדרות רשאי יו"ר האיגוד להדיח יו"ר ועד, ואף את הוועד כולו, מאחר, שוועד העובדים אינו אלא שלוחה של הארגון המייצג אותו, במקרה זה ההסתדרות. הוא אומנם נבחר על-ידי העובדים, אבל נציגי ההסתדרות הם אלה המוסמכים לחתום על הסכמים עם העובדים.
בניגוד לשביתת הימאים – הסכסוך עם עובדי הרכבת לא התפתח לעימותים בכוח. השוני העיקרי בין שני האירועים מצא את ביטויו באישיותם של ראשי הוועדים – נמרוד אשל וגילה אדרעי.
את דמותו של נמרוד אשל מתאר ראש מועצת פועלי חיפה לעת ההיא, יוסף אלמוגי, לא במעט הערצה (אף כי הוא עצמו היווה מטרה מרכזית בהתקפותיהם של ראשי איגוד הימאים): "בחור נאה ודינמי זה, בעל כישרון דיבור בולט, איש הפלי"ם לשעבר ופעיל במוסד לעלייה ב' – הלם מאין כמוהו את דמות המנהיג הצעיר, שבידיו ראוי להפקיד את נס המרד", הוא כותב בספרו האוטביוגרפי, "בעובי הקורה".

שונה בתכלית הוא תיאורה של גילה אדרעי בפי תומכיה ומתנגדיה כאחד: "פוליטיקאית קטנה מאוד, שאין לה הבנה ולו מושג קלוש בכללי המשחק הבסיסיים והשימה את עצמה ואת כבודה מעל לאינטרסים של העובדים. גם לאחר חתימתו של ההסכם, בין ההסתדרות להנהלת הרכבת, שהנחיל הישגים משמעותיים לעובדים, המשיכה להיאבק נגדו לאורך כל הדרך, כיוון שלא שותפה במו"מ לניסוחו. אדרעי, (46), נבחרה ליו"ר הוועד לפני כשנתיים, ויצאה למאבק חזיתי בהנהלה כדי למנוע את מה שהגדירה כ"הפרטת הרכבת".

הוועד, בראשותה, יצר לא פחות משמונה סכסוכי עבודה מול ההנהלה. הסכם העקרונות שנחתם בסוף מרס כלל כמה החלטות מרחיקות לכת: העובדים זכו לביטחון תעסוקתי לכל החיים – "איש מהם לא יפוטר עד 2030 " וחלק מהתחומים שאמורים היו לצאת למיקור חוץ נשארו בידי העובדים.

את אדרעי זה לא הרגיע: מיד אחרי החתימה היא כינסה אסיפה שבה הודיעה חגיגית לעובדים כי הצליחה "לכופף" את שר התחבורה…לאחר "שכופפה" את שר התחבורה, כדבריה, החליטה "לכופף" גם את ההסתדרות והעומדים בראשה… היא התייצבה יחד עם חברי ועד נוספים במשרדו של יו"ר האגף המקצועי, אבי ניסקורן, והודיעו לו כי החלטות ההסתדרות בכל מה שקשור להסכם העתידי אינן מקובלות עליהם, וכי היא אינה מתכוונת להגיע לבית המשפט גם אם תזומן… היה זה הקש ששבר את גב הגמל.

יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסקורן, הדיח את אדרעי, יחד שם שלושה חברי ועד נוספים, "במהלך השנה האחרונה חצתה יו"ר הוועד כל גבול אפשרי המקובל ביחסי עבודה קיבוציים", אמר ופיזר את כל ועד עובדי הרכבת. בתגובה הכריזה גילה אדרעי על נטישת ההסתדרות והצטרפות לארגון מייצג חדש, "כוח לעובדים", תוך פנייה לבית הדין הארצי לעבודה לאשר את המעבר.

אתמול דחה בית הדין לעבודה את הבקשה. מן הראוי לציין, כי נשיאת בית הדין, השופטת נילי ארד, רמזה כבר לפני שבועיים כי ניסיונה של אדרעי להחליף ארגון יציג לעובדים, במהלך משא-ומתן רציני עם הנהלת הרכבת, נעשה רק מתוך רצון לשמור על כיסאה. בהחלטתו קבע בית הדין, כי יושבת-ראש ועד עובדי הרכבת המודחת, גילה אדרעי, לא תוכל לכהן עוד בתפקידה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s