אין מדליות חינם

תמונה: לע"מ סער יעקב
תמונה: לע"מ

כחודשיים ימים חלפו מאז העניק הנשיא אובמה לשמעון פרס, ב-13 ביוני 2012, ברוב פאר והדר, את מדליית החירות הנשיאותית (אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר שבסמכות הנשיא האמריקני להעניק) חודשיים ימים המתינו בבית הלבן בסבלנות לתמורה, כי הרי ידוע לכול, שאין ארוחות ח י נ ם, וכל שכן, כשמדובר במדליות כה יוקרתיותוהנה סוף סוף נפרע שטר הכבוד.

יוסף עברון

"תקיפה ישראלית לא יכולה לעצור את תוכנית הגרעין, אלא לכל היותר לעכב אותה", הכריז נשיאה של מדינת ישראל, שמעון פרס (בניגוד לדעתו של ראש הממשלה) כשהוא משנן ברבים את קווי מדיניותו של אובמה, המוצאת את ביטויה, יום אחר יום, בפיהם של יועצי הנשיא האמריקני: ישראל אינה יכולה לפעול לבדה, צריך לסמוך על ארצות הברית, שהיא תעצור את אירן…".ובבית הלבן שמחה וששון. "שמחנו לשמוע על הערותיו של שמעון פרס, אמר סגן דובר הבית הלבן, ג'ורג' ארנסט, בשיחה עם כתבים במטוס הנשיא. אך בכך לא תמה חגיגת המדליות של הנשיא פרס. ב-5 באוגוסט 2012. ערך ביקור נימוסין אישי ביוון – ובעוד ספורטאי ישראל נאבקים לשווא באולימפיאדה בלונדון על מדליה סמלית כלשהי – חזר נשיאנו מביקורו ביוון עטור מדליית זהב כבדת משקל: "יו"ר הפרלמנט היווני 'הפתיע אותי', כשהעניק לי מדלייה מיוחדת של הפרלמנט היווני, מדליה המהווה את עיטור הכבוד הגבוה ביותר של יוון…" ברם, כדרכו בקודש ניצל פרס את ביקורו לשיחות מדיניות עם הנשיא היווני ועם ראש הממשלה, אנתוניס סמראס, הוא דן עם מארחיו בשיתופי הפעולה בין המדינות בשורה של תחומים – ובראשם המדיניים והכלכליים… מה תהיה התמורה למארחיו היוונים על מדליית הזהב – ימים יגידו. בעולם הדיפלומטי, כידוע, אין ארוחות חינם.

חתירותיו המתמשכות של פרס תחת כל ראשי הממשלות שבהן כיהן:

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו חתר ללא לאות תחת מנהיגי תנועתו וראשי הממשלות שבהן כיהן כשר – הניבו לו את הכינוי, שהפך לשם נרדף,"חתרן בלתי נלאה". מי שהדביק לו, כזכור, את הכינוי הלא מחמיא הזה היה לא אחר מאשר יצחק רבין ז"ל ("פנקס שירות", עמ' 534), שהגדיל מכולם להבין את טיבו של שמעון פרס, שבתוקף המסיבות נאלץ להכתירו כשר הביטחון בממשלתו הראשונה בשנות ה-70: "לא חשבתי ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם לא שירת בצה"ל. קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו הייתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר".

כינוי נוסף שנתן רבין לפרס היה "הנחש"; חודשיים לפני הירצחו, כאשר שאל מאיר פלבסקי את ראש הממשלה "מה שלום הנחש?", השיב רבין "עדיין מכיש".‏ וכזכור, רבין לא היה ראש הממשלה היחידי, שפרס מעל באמונו.

בדצמבר 1953, השנה החמישית לעצמאות ישראל, מודיע דוד בן-גוריון, בפעם הראשונה, כי החליט לפרוש מראשות המדינה לשדה בוקר. בראשות ממשלת ישראל מחליף אותו ראש הממשלה השני, משה שרת. תחת שרת מוקמת ממשלת ישראל החמישית. למרות פרישתו המוצהרת של בן-גוריון מוסיף שמעון פרס להיוועץ בו בנושאים ביטחוניים, ולמשוך בחוטים הפוליטיים מאחורי גבו של שרת ובניגוד לעמדותיו, תוך שהוא גורר לכך את משה דיין, שבצלו חסה לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו. "אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר…" הגיב על כך במרירות משה שרת. גולדה מאיר, שמעולם לא סלחה לפרס את חתירותיו תחת מעמדה כשרת החוץ, הודיעה רשמית: "התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה".

ב-1990 הוא ניסה להדיח את ראש הממשלה המכהן, יצחק שמיר, בעוד הוא משמש כשר באותה קואליציה, ועל כך שב והעיר רבין בזעם: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלי…" והכינוי שנתן לאותו מהלך, "התרגיל המסריח" רודף את פרס עד היום. ברם, זה לא מנע ממנו להספיד את שמיר במילים נרגשות, כאילו היו רעים בלב ונפש, ו"התרגיל המסריח" לא היה מעולם. לצביעות אין כנראה גבולות. לאורך כל דרכו הפוליטית סבל פרס מ"סינדרום המפסידן" הנצחי, והיה מי שהגדיר זאת, "שגם אילו התמודד על ראשות ועד הבית של מגדלור בודד, שבו הוא הדייר היחידי – היה מפסיד על חודם של 0.6 אחוזים…" (דורון רוזנבלום בהארץ).  בנאום ההפסד לעמיר פרץ בכנס תומכי מפלגת העבודה ב-2005, פנה למתנגדיו שהשמיצו אותו בהתרסה: "אני שומע את חבריי אומרים, 'פרס הוא לוזר.' אני הפסדתי?!" – והקהל השיב בקול גדול: "כן!"

מדוע זכה בתמיכת אולמרט?

וסוד גלוי הוא, שאלמלא תמיכתו הנמרצת של אולמרט, בהיותו ראש ממשלה, במועמדותו של פרס – לעולם הוא לא היה זוכה להיבחר כנשיא המדינה. היו שתהו, מה הביא את אולמרט, שתמך בעקביות במועמדותו של הרב לאו לכס הנשיאות, לשנות נחרצות את עמדתו ולהתייצב בכל כוחו מאחורי מועמדותו של פרס?

וזאת יש לזכור: בשנת 2005 מונה פרס כמשנה לראש הממשלה שרון וסייע לו בביצוע תוכנית ההינתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. לאחר ניצחון קדימה בבחירות לכנסת השבע-עשרה בשנת 2006 המשיך פרס בתפקידו כמשנה לראש הממשלה ולשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל בממשלת אהוד אולמרט. תמיכתו הפתאומית והבלתי מסויגת של אולמרט בשמעון פרס פורסמה שלוש יממות בלבד לאחר שנחשפה עדותו של פרס בוועדת וינוגרד, בה אמר, בין השאר, "כי אילו היה הדבר תלוי בו, ישראל לא הייתה יוצאת למלחמה…", דברים שבהחלט ניתן היה לפרשם כביקורת על אולמרט ונראה שהחשש מחתירותיו של פרס תחת שלטונו הניבו את החלטתו של אולמרט להיפטר ממנו במהירות. (ציניקנים מעלים גרסא משלהם: אולמרט כבר צפה אפשרות שיועמד לדין ודאג לנשיא אוהד לגבי חנינה..). לאורך כל מסלול הקריירה הפוליטית שלו לא הגה שום רעיון מדיני מקורי משל עצמו. הכול שאוב מאחרים, חיקוי מתורגם למציאות הישראלית. בתום כל פגישה עם אישיות מפורסמת בעולם הוא אץ לרשום ביומנו אילו רעיונות חדשים דלה מאותה פגישה, כדי לשוב ולהציגם כרעיונותיו המקוריים.

מודל החיקוי העיקרי שלו היה ונותר, דוד בן-גוריון. בהופעותיו במרכז מפלגתו ובכנסת הוא מנסה מדי פעם לחקות את קולו התקיף והנמרץ של בן-גוריון, כדי לשתק את יריביו, אך כרגיל מעלה חרס. חיש מהר למד, שאולי ניתן לחקות את דרך דיבורו ואת תנועותיו של מורו ורבו, אך לא את א י ש י ו ת ו. ושום הופעה קרקסית לא תשטה בציבור, כי בחושו הבריא ידע תמיד להבחין בין מקור לזיוף. וכאן גם התשובה, מדוע העם אינו נותן אמון בפרס ומדוע הוא מובס בכל מערכת בחירות.

פורסם במחלקה ראשונה
פורסם בערוץ 7
פורסם בליכודניק

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s