שעתם הנאה

פורסם במקור ע"י יוסף עברון, ב"מבט חדש", 15.6.67

ה-5 ביוני 1967 ייחקק בתולדות ישראל והעולם כתאריך היסטורי, שאינו נופל בחשיבותו מה-15 למאי – 1948 יום הקמתה של מדינת ישראל. במלחמת בזק בת שישה ימים הצליח צה"ל לנתץ את טבעת המצור הצבאית של כוחות ערב המאוחדים, שאיימו על עצם קיומה של מדינת ישראל, בהשמידו את עיקרי צבאותיהם וציודם בים, ביבשה ובאוויר. 

בתום 120 שעות לחימה איבדה מצרים כ- מתוך 900 הטנקים, שהיו לה בסיני – מהם 100 טנקים שלמים נותרו בידי צה"ל; מתוך 7 דיוויזיות מצריות – הושמדו ארבע, ושלוש האחרות הובסו כליל; אבידות המצרים בהרוגים – כעשרת אלפים, וזאת מלבד אלפי הפצועים והשבויים. מערך האויב האדיר בסיני, שמנה כ- אלף חיילים, כאלף טנקים, אלפי שריונים, תותחים ואפילו טילים – התמוטט לחלוטין תוך שלושה ימים, כאילו היה מגדל קלפים. גורלו של הלגיון הערבי לא היה טוב יותר. מתוך 9 חטיבותיו – אבדו לו ארבע, מהן שתי חטיבות שריון, שצוידו לאחרונה בטנקים אמריקאיים מסוג "פטון מ.48". ובקרב הקצר על הרמה הסורית – אבדו לאויב בצפון חמש חטיבות שריון, תותחים וציוד כבד אחר. כוחות מצרים, סוריה, ירדן ועירק המאוחדים, שמנו בראשית המערכה 38 חטיבות – מהן 12 חטיבות שריון – נשברו והופצו לכל רוח על ידי צבא ההגנה לישראל. היו אלה הימים הגדולים של חיילי צה"ל – אנשי חיל הרגלי, כוחות השריון והטנקים, גיבורי הצנחנים, יחידות חיל הים – כל אחד מהחילות והחיילים רשם היסטוריה. אולם מעל לכל – הייתה זו שעתם הגדולה של טייס חיל האוויר הישראלי, אשר השתלטו על כל המרחב האווירי של המזרח התיכון, מהיאור ועד לחידקל. בפחות משלוש שעות הושמדו שלוש מאות וחמישים מטוסים מצריים – עיקר כוחו של הכוח האווירי המצרי. משך ששת ימי המערכה הופלו למעלה מארבע מאות וחמישים מטוסי אויב – מהם 410 ביום הראשון למלחמה.

מדורות ענק ופטריות עשן, שהתאבכו אל על מראס בנאס, שהיא מחוץ למפה בדרום – ועד אל עריש ומנסורה בצפון; מקהיר, תעלת סואץ ולכל אורך הנילוס – עד לרדקה שממול מצרי טיראן – ציינו למרחוק את מקומם של 25 שדות תעופה של האויב, או ליתר דיוק – את מה ששרד מהם.

הטייסים

טייסינו עשו היסטוריה. קומץ קטן של בחורים נועזים, מוכשרים ומאומנים להפליא, שינו תוך שעות את מערך הכוחות במזרח התיכון והיו הראשונים לקבוע את עובדת מפלתם הטוטאלית המוחצת השנייה של מדינות ערב, תוך שתי עשרות שנים. הם הגיעו כולם. טייסי קבע ומילואים; מדריכי טייס וקברניטי "אל על". היו שנחפזו לכאן מחוץ לארץ, כאותו סגן יעקב, המשתלם בהנדסת מטוסים בארצות הברית, שאך הגיע לאוזניו שמע העניינים, עלה על מטוס ראשון שהזדמן לו, והתייצב ביחידה מוכן לפעולה. הוא לא נאלץ להמתין זמן רב. למחרת כבר נטל חלק בגיחה אי שם בסביבת חאן יונס. המטרה: להשמיד כוחות שריון וטנקים של האויב המצרי. הוא מילא את משימתו עד תומה, ורק לאחר מכן, נוכח לדעת, שבינתיים, אף נפצע ברגלו. הוא נחבש, והרופא ציווה עליו לשכב מספר ימים. למחרת הוא הופיע צולע ביחידתו ותבע לצרפו שוב לפעולה…

במפקדת החיל ניתן לשמוע על מעשיות דומות כהנה וכהנה. אך הריחו החבריא קצת אבק שריפה – וכבר נמצאו בעמדותיהם. היה זה קומץ קטן של טייסים שנפגש פנים אל פנים עם האויב, אך הייתה זו גם מכונה משוכללת מאוד, ערוכה ומאומנת, שפעלה ללא דופי – החל מאלפי אנשי צוותי הקרקע – טכנאים, אנשי מגדל פיקוח, עובדי מבצעים, תותחני הנ.מ., הקשרים והפקידות – ועד לסגל הפיקוד המעולה. הם כולם ביצעו עבודה נפלאה.

המטוסים

והיו שם גם המטוסים. אף הם כאילו התגייסו גיוס מלא ליטול חלק במלחמת הקוממיות החדשה. היו שם המייסטרים בעלי הכנפיים המוטות לאחור, והחרטום הקטום. "המטוסים של סיני", שחזרו לזירה לאחר עשר שנים. והיו האורגנים – חלוצי מטוסי הקרב הצרפתיים בשירות חיל האוויר הישראלי. "מטוסי הגברים", המסוגלים לתרגילי חתף ולעמידה בכל מאמץ. והווטורים – מפציצי הקרב הוותיקים.
והדקוטות – מטוסי הצניחה והתובלה מימיו הראשונים של חיל האוויר במלחמת השחרור, ששימשו בשעתם גם כמפציצים. ושוב בלטו הנורדים, כפולי הזנב, שהטיסו את ראשוני חיילי צה"ל לאדמת מצרים במבצע סיני.

ונכנסו לפעולה גם הפוגות – מטוסי האימונים הדו-מנועיים – שהפכו בין לילה לאימת השריון והטנקים המצריים והירדניים. ואחרונים חביבים – המיראז'ים. אלה מטוסי הקרב המהירים, שהבטיחו לנו שמיים נקיים, אולם גם סייעו לכוחות הקרקע בהפצצות.

אלופי האוויר

הייתה זו שרשרת ארוכה בעלת חוליות מגוונות – אך מתואמות להפליא. שרשרת, שנבנתה בשקדנות משך שנים, חוליה אחר חוליה, כשכל אחד ממפקדי חיל האוויר תורם משהו לחיזוקה ולהמשכיותה. שרשרת מחץ זו, המופקדת בידיו הנאמנות של מפקד חיל האוויר, אלוף מ. הוד – חייבת הרבה מעוצמתה למפקד החייל הקודם וראש אג"ם הנוכחי, אלוף עזר ויצמן, אשר הפיח בטייסים את רוח הקרב היחידה במינה אשר היא סוד כוחו העיקרי של חיל האוויר. אולם גם הוא קיבל כבר אז לידיו את חיל האוויר הטוב ביותר במזרח התיכון – מידיו של אלוף טולקובסקי, וזה מאלוף לסקוב וכן הלאה, עד למפקדו-מייסדו של חיל האוויר, אלוף אהרון רמז, אשר כבר בימי הפרימוסים, החל בונה את חיל האוויר הסילוני, כשחבריו חושדים בו "שהשתגע" ושדמיונו מרחיק ל כת אל מעבר למה שישראל הקטנה רשאית לחשוב עליו.

אכן, לא היה זה כלל מקרה עיוור, שחיל האוויר הצליח להנחית מכת מוות על האויב ולעקור ממנו את שיני הארס, כבר בשעותיה הראשונות של המערכה.

הייתה זו תוצאה של אימון קפדני, תכנון מדויק ומסורת מפוארת של חיל האוויר הישראלי, הנחשב עתה לטוב ביותר בעולם. בעיני מפקד החיל, אלוף מ. הוד, הוא נחשב גם קודם לטוב ביותר, וכשנשאל כשבועיים לפני פרוץ הקרבות, מה הם סיכויינו להשמיד את חיל האוויר המצרי או למנוע הפגזה על תל אביב ולהבטיח חופש פעולה לכוחות היבשה, ענה: "אני מכיר את חיל האוויר המצרי – ואני משוכנע, שנצליח להשמידו ולהשיג את העליונות, שתהיה דרושה לנו ללוחמת הקרקע".

היום, לאחר הניצחון, מעיר אלוף הוד: "גם בחלומות הוורודים ביותר, שאני מסוגל לחלום, לא העליתי בדעתי, שהדבר יימשך שלוש שעות… הקציתי לדבר חצי יום, עם אפשרות הארכה ליום שלם, ואולי יום ולילה. וזו הייתה בעצם הפתעה גדולה…". ציין אלוף מ. הוד: "עלי להבהיר, כי בחילות האוויר הסורי והירדני התחלנו לטפל רק לאחר שנכנסו למערכה וניסו להגיע לשטח המדינה ולתקוף בה מטרות. לשמחתי הרבה, הם היו מדורגים ואפשרו לנו להתפנות לאחר שלוש השעות הראשונות ולטפל בהם, כפי שטיפלנו…"

כך זה התחיל

היה זה בוקר רגיל ביותר. על מסכי המכ"ם בישראל החלו להופיע לפתע נקודות אור ירקרקות המתקדמות במהירות מכיוון מצרים לגבול ישראל. בשדות התעופה הצבאיים, שנמצאו בכוננות מתמדת מזה מספר ימים – צלצל הפעמון האדום.
תוך שניות זינקו הטייסים, שבחלקם הסבו ליד שולחן ארוחת הבוקר. הפעמון האדום המשיך לצלצל ללא הפסקה. מנועי המטוסים החלו לזמזם באוויר הבוקר, ולפני שהמחשבה החלה תופסת את המתרחש – כבר נמצאו הבחורים באוויר, שקטים, בוטחים, אך מהירים מאוד. כל אחד פנה לעבר היעד שלו. המצרים לא הצליחו להפתיע אותם. הבחורים אך המתינו לאות הירוק. הפעם היה זה באמת אות ירוק, בדמות נקודות צבעוניות על לוח הרדאר. לא היו עוד כל אשליות. המלחמה החלה.
בעוד טייסינו נמצאים באוויר, כשהם שועטים לקראת מטוסי האויב – שיגר מפקד חיל האוויר, אלוף מ. הוד, פקודת יום מלחמתית ראשונה:

"אל כל יחידות החיל – מאת מפקד חיל האוויר:
בהול
לוחמי חיל האוויר,
האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו עלינו לכלותנו.
לחיל האוויר – אגרופו הקמוץ של צה"ל – ניתן הצו. המראנו לקרב.
החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית. החוט המשולש -1967 לא ינותק.
שוב חברו עלינו אויבים מכל עבר.
רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב.
גבורתם בת האלמוות של לוחמי יהושע בן נון, גיבורי דוד המלך, המכבים ולוחמי מלחמת הקוממיות וסיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות רוח להלום באויב המצרי המאיים על ביטחוננו, עצמאותנו ועתידנו.
במיגורו המוחץ נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים.
טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חרמה, השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר – למען ישכון עם ישראל לבטח על אדמתו לדור ודור".

באותה פקודת יום דובר רק על האויב המצרי. עדיין לא היה ידוע על כניסתם למערכה של הסורים, העיראקים והירדנים.

קרבות אוויר

וטייסינו אמנם עטו על האויב.

לא עברו שעות רבות, ואודים עשנים סימנו את בסיסי חילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן ואחד משדות התעופה העירקיים, שפעל נגדנו. בזה אחר זה, החלו ניצתות מדורות ענק, בהם עלו השמיימה מטוסי חילות האויב, שהניפו זרועם על שלמותה של ישראל. מה שניסו לעשות חילות האוויר של צרפת ואנגליה משך שלוש יממות ואף לא הצליחו (נאצר הספיק למלט אז חלק ניכר ממטוסיו לסוריה) – ביצע בהצלחה חיל האוויר הישראלי בשלוש שעות…. שום כוח זר לא השתתף בפעם במבצע. את המטריה האווירית שסיפקו לנו הבחורים שלנו.

מספר סגן י., טייס אורגאן: "הלילה, כבשאר הלילות האחרונים, אכלנו ארוחה בריאה וישנו שינה עמוקה. בהשכמת הבוקר עלינו כרגיל אל חדר התדריכים. שם שמענו, כי כוחותינו הותקפו, וכי בעוד זמן קצר עלינו להיכנס לפעולה. הכל נראה כעין תרגיל נוסף – אך שעה שהמראתי, ידעתי, כי בזאת נפתח מבצע היסטורי.
הייתי מספר 4 במבנה. טסנו נמוך לעבר ביר גפגפה. גבוה מעלינו השיגו אותנו המיראז'ים, שיצאו לחפות עלינו. הגענו, מעט הצידה מהשדה. משכנו שמאלה, נכנסנו לצליפה. ביעף הראשון פגענו ב- מטוסי מיג 21, מהם אחד שנמצא כבר באוויר. המטוס נדלק. ראיתי אותו צונח על הקרקע אחוז להבות… פגעתי, אישית, גם בהליקופטר ענק מיל 6. ביעף השני פגענו במיגים נוספים. מטוס אחד הצליח להימלט ולברוח מערבה. אש הנ.מ. הייתה רצינית בתחילה. המבנים אשר המריאו אחרינו השמידו מיגים נוספים וטיפלו גם בתותחי הנ.מ., שאנשיהם מיהרו לכנס ראשיהם בחפירות וירו ללא אבחנה. כל אחד מאיתנו ראה את הפגיעות, שפגע קודמו ודיווח עליהן".  לאחר פעולת הבזק הראשונה נותרו על הקרקע מיגים שרופים, אליושנים עשנים, טופולובים מפויחים ומבנים חרבים.

אוויר-קרקע

ביום השני ללחימה נתפנה חיל האוויר לתקיפת כוחות הקרקע של מצרים, סוריה וירדן. הוא השמיד את שריוניהם, ביקע את הטנקים שלהם ופיצח את עמדות ההגנה המזוינות היטב. ברם, על אף העובדה, שמרבית כוחות האוויר של האויב הושמדו – העזו עדיין מטוסים בודדים, פה ושם, להמריא ולבצע התקפות, שברובן היו התקפות נפל. חיל האוויר הישראלי טיפל בכל החדירות הללו. המטוסים, שעשו זאת – לא חזרו עוד לבסיסיהם במצרים וירדן.

סיפר בהתלהבות רס"ן ד., סגן מפקד טייסת מיראז'ים: "כל שמי המזרח התיכון פתוחים בפני חיל האוויר. אנחנו מפטרלים עד התעלה באין מפריע. בבוקר (ביום השני לקרב) נראו ארבעה מטוסי סוחוי 7 מצריים טסים. כולם הופלו. כל מטוס, שנראה לעיל – הופל. רוחם נפלה עליהם. אין הם מעיזים להיכנס לקרב. הם פשוט נמלטים במהירות על קולית…"  סוחוי אחר הופל על ידי סרן ב. – אף הוא טייס מיראז': "הזנקנו לפטרול בין תל אביב לאשקלון בגובה בינוני. באוויר נאמר לנו לגשת לאל עריש. כשהגענו לשם, הודיע לנו הבקר, כי ישנם מטוסים ישר לפנינו, ביקשנו רשות לגשת אליהם. בגובה נמוך – כ500,- רגל – ראיתי שני מטוסי סוחוי 7, כשביניהם מיראז', ושלושתם טסים בטיסה עורפית. עליתי על הסוחוי, שטס אחרון בשורה וסיכן את המיראז', סגרתי עליו את הטווח, והרבצתי עליו צרור אחד קצר, ולאחריו צרור ארוך יותר – המטוס התפוצץ".

טייסינו והאתרים ההיסטוריים

אפילו מטוסי ה"פוגה", המשמשים להדרכה ולאימונים בעיתות שלום – נטלו חלק פעיל ובחזית ירושלים אף מכריע בהשמדת שריון האויב ובסיוע לכוחות הקרקע. לאחר שביום הראשון סייעו ה"פוגות" לחילותינו בדרום בהתקדמותם המהירה – עברו ביום השני לקרבות לגזרת הרי חברון וירושלים.  ולא תהיה זו הגזמה לומר, שה"פוגות" החישו במדיה רבה את הניצחון על ירושלים העתיקה ולאחר מכן, בכל שטח הגדה המערבית עד למבואות הירדן. למעלה מ- טנקים ירדנים וכ- שריוניות הושמדו על ידי ה"פוגות" באותה גזרה. מעולם לא ראיתי את הבחורים כה נרגשים. משהו מקדושתה של ירושלים דבק בהם.

שח לי בהתרגשות אחד מהם: "יש לנו את ההרגשה, שאנו לוחמים הפעם על אדמתנו ההיסטורית. כל אחד מאיתנו מרגיש שייכות עמוקה ליעדים שפעלנו בהם. זוהי חוויה עמוקה מאין כמוה לטוס מעל יריחו, בית לחם, חברון ועזה מימות הפלישתים. לפני למעלה מאלפים שנה כבש יהושע את יריחו – הפעם נעשה זאת שנית, ואני נרגש, ואינני מתבייש בכך. אני עצמי לא ידעתי, אילו סנטימנטים עמוקים מקשרים אותי לאתרים ההיסטוריים של העם היהודי.

היסטוריה מלפני אלפיים שנה קמה שוב לתחייה נגד עינינו. רצוני, שילדי ילמדו על ארץ ישראל לא רק מספרים, אלא בדרך ממשית, שיוכלו גם לבקר במקומות שהעם היהודי ישב בהם, לחם עליהם ופיתח אותם לפני דורות רבים. גם אני עצמי רוצה לבקר שם לאחר המלחמה…"

רס"ן אריה לא יזכה לבקר במקומות אלה, לאחר המלחמה. למחרת הוא לא חזר עוד מגיחתו. הוא נפל על הרמה הסורית. דבריו עדיין מצלצלים באוזני, וכן רואה אני את דמותו החסונה והמחייכת, שעה שהוא אומר, שרצונו שילדיו ילמדו על מקומות אלה, כשהם מבקרים שם… בניו יבקרו שם, ללא ספק – וגם נכדיו. רק הוא לא יהיה איתנו עוד. הוא, שיותר מכל אדם לחם על שחרור אתרינו ההיסטוריים. שעה שכותב אני שורות אלה, עומדות דמעות בעיני, ואינני מתבייש בכך. האדמה הזו לא ניתנה לנו במתנה. מיטב בניו של העם היהודי שפכו את דמם למענה. ומוטב, שהעולם ידע זאת. ומוטב שמנהיגי העם והאומה יזכרו זאת לנצח.

מה קטונו, כולנו, מול הקורבן הגדול של אלה, שתרמו את חייהם ועלומיהם, כדי להגשים את חלום עם ישראל על אדמתו.

הלוואי, ונהיה ראויים להם!

 


 

שעתם הגדולה

זו הייתה שעה גדולה – שעתו של צבא ההגנה לישראל.

צה"ל תיקן תוך שעות את מה שלא הצליחו מדינאי העולם לעשות במשך שבועות, חודשים ושנים – הוא הציב את נאצר במקומו הנכון. רודן מצרים נחשף בבת אחת כפי שהוא – טיראן מנופח ומתרברב, שכל כוחו בלשונו בלבד.  במלחמת בזק בת שישה ימים, שהדהימה את העולם – המערבי והמזרחי כאחד – הכה צה"ל את צבאותיהן של ארבע מדינות ערביות, הגיע לגדות הירדן ולתעלת סואץ וכבש את הרמה הסורית – 50 ק"מ מדמשק. אלא שדבר זה לא בא כה בנקל.  הייתה זו מלחמה קשה ואכזרית – מלחמה, שניטשה בהרים ובמישור, באוויר ובים. לעיתים היו אלה קרבות מרים, שהתנהלו על כל חפירה, על כל בונקר. והאויב השיב מלחמה, והוא נסוג רק לאחר שהובס. ורבים ויקרים שילמו את מחיר הניצחון במלואו – בחייהם.

הייתי עם טייסינו ברגעיהם הגדולים – שעה שהמריאו לקרב. ארשת פניהם הביעה החלטה ועקשנות. הם ידעו היטב, שכל אחת מגיחותיהם עלולה להיות האחרונה – אולם מורא לא היה בליבם. הם ידעו שהם לוחמים עבור עניין צודק – והכרה זו ליוותה אותם לאורך כל מסלול המערכה. הם היו שקטים – על אף שכל אחד מהם ראה את המוות פנים אל פנים, מספר פעמים ביום. הם היו ונותרו אמיצים ונועזים – על אף שהימרו על חייהם.

הלוואי ומנהיגינו ידעו לעמוד במערכה המדינית באותו אומץ רוח, שגילו הבחורים בשדות הקרב.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s