יום השנה לפיצוץ מלון המלך דוד – "ינאי" – המרגל שנמוג בערפל

רגע הפיצוץ, הספר "גידי" עמ' 160
רגע הפיצוץ, הספר "גידי" מאת יוסף עברון, עמ' 160

היינריך ריינהולד ינאי הסוכן הבריטי שהושתל בשורות האצ"ל במטרה ללכוד את מנחם בגין,היה מן הגורמים המרכזיים שבעטיים נמנע פינויו של המלון
מאת: יוסף עברון

עשרות שנים חלפו מאותו פיצוץ אדיר, שזעזע בצהרי יום השני של ה- 22 ביולי 1946 את ירושלים כולה והרעיד את אמות היסוד של השלטון הבריטי בארץ. 91 אנשים נספו בהתפוצצות זו – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אזרחים זרים. אין ספק, שרובם ככולם היו ניצלים, אילו המזכיר הראשי, סר ג'והן שאו, היה שועה לאזהרות הטלפוניות ומורה על פינוי המלון. במקום זאת, אסר בחומרה על העובדים לצאת את הבניין.
כעבור עשרות שנים, השאלה עדיין בעינה:
מדוע נמנע שאו להורות על הפינוי?

עיון יסודי במאות העדויות והמסמכים שנחשפו בעשור האחרון – מוביל למסקנה, שהסיבה העיקרית ביסודה של אותה החלטה אומללה נבעה מציפייה נכזבת להודעה מוסמכת מסוכן הריגול המושתל, ינאי. וכשהאישור המצופה לא הגיע (מסיבות שיפורטו להלן), לא התייחסו ברצינות לאזהרות הטלפוניות, וכדברי בגין, "אולי חשבו שחומדים להם לצון, מנסים להניע את ראשי השלטון המרכזי לעזוב את המלון במרוצה, תוך כוונה להשפיל אותם לעיני כול…"

המרגל בעל ריבוי השמות

כינויו באצ"ל היה ינאי. בגרמניה, מקום שבו נולד ב- 1916 הוענק לו השם, היינריך, או בקיצורו, הייני. האנגלים העדיפו לקרוא לו, הנרי; היהודים – יחיאל. כמה מאהובותיו בחו"ל הכירוהו כהארי. (ריבוי השמות והכינויים בלבל את אהובותיו). בדין וחשבון שהגיש ב- 11.11.46 שמואל תמיר, שעמד באותה תקופה בראש "שירות הידיעות" של האצ"ל בירושלים, למפקדת הארגון (לאחר שנודע דבר בגידתו של ינאי), הוא מנתח בקצרה את אופיו: "אינו רגשני, מעשי, קר רוח, בעל כושר אדמיניסטרטיבי, אינטליגנטי, יחסו לנשים ציני … נתון למצבי-רוח מתחלפים … נטיות אבונטוריסטיות בולטות מאוד.". הפסקה הבאה בדו"ח מעוררת הרבה תהיות: "מוזרה התעניינותו בכנסייה הנוצרית ויש לי השערה כי איננו יהודי משני הצדדים."

wineתחביביו היו יין, נשים ו…קלפים. את הפסדיו בקלפים פיצו בנדיבות משחקי האהבים. נשות החברה הגבוהה, שחיזרו אחריו בהתלהבות, חשו מאושרות "להלוות" לו כספים. "לא, אל תודה לי על ההלוואה הקטנה, שהלוויתי לך…" כתבה לו אחת מהן, "הרי זה תענוג בשבילי כאשר אתה נזקק לעזרתי…" (מכתב האהבה הנרגש שמור בארכיון ז'בוטינסקי).
לגיבורות הרומנים שלו מתנועות המחתרת גמל ריינהולד בדרך מקורית: לפני ששרף את הגשרים ונעלם מהאופק, הסגיר את שמותיהן וכתובותיהן לבולשת הבריטית, ואלו מהן שלא הספיקו להימלט – נעצרו ונכלאו.

בילדותו למד בישיבה, וב1933- לאחר שהייה במחנה הכשרה, עלה ארצה. את דרכו החדשה התחיל בפתח-תקוה, וב- 1939, ערב מלחמת העולם השנייה ובשלהי מאורעות הדמים בארץ, התגייס ליחידת הנוטרים של משטרת היישובים היהודיים ושירת בצפת. חרף העובדה, ששימש כנוטר יהודי, העדיף להתרועע עם אנשי משטרה בריטיים; המקשר ביניהם היה קצין יהודי מקורב ל-C.I.D., מקס שינדלר, פרקליט וחוקר משטרה לשעבר בברלין. השניים לא התקשו למצוא שפה משותפת, עד מהרה התפתחה ביניהם ברית סמויה ואפלה, שעיקרה לשרת את האינטרסים של השלטונות. הם הוסיפו לשמור על קשר גם לאחר ששינדלר עבר לחיפה.
ב- 1943 בעצת ידידיו בבולשת הבריטית (כפי שהתברר לאחר מכן), מתגייס ריינהולד לצבא הוד מלכותו והופך לסוכן סמוי של האינטליג'נס. הוא מוצב, שלא במקרה, בפלוגה 28 של ה"בפס" ( – BUFFS יחידה יהודית במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה), שרבים מפעיליה היו שליחי ה"הגנה", שעסקו באיסוף נשק ובארגון העלייה הבלתי-ליגאלית לארץ – נושא שהטריד מאוד את השלטונות הבריטיים דאז.
במערכת היחסים המסועפת, שטווה סביבו ריינהולד. עוד בתקופת שירותו כנוטר בצפת הרבה להתרועע עם קצין הבולשת הבריטי, נורמן טלבוט, והקשר ביניהם לא נפסק גם לאחר שזה האחרון עבר למטה ה-C.I.D. בירושלים. בהמלצתו של טלבוט הוא מוצג לפני ג'ון או סוליבן , העתיד לעמוד נראש המחלקה היהודית באגף המודיעין, וזה מטיל עליו תפקיד, לסייע לבריטים במסע הציד שלהם אחר מעפילים יהודים המגיעים ארצה דרך סוריה ולבנון.
לימים, בתקופת שירותו בצבא הבריטי ולאחר שעורר את חשדם של אנשי ה"הגנה" שפעלו בגדוד, הוזמן על-ידם לבירור. באותה שיחה הודה מרצונו, כי לפני גיוסו "עבד בבולשת במחלקה הגרמנית בצפון הארץ…"


המטרה: ראשו של בגין

יחיאל ריינהולד, מס. צבאי 38454, השתחרר רשמית מצבא הוד מלכותו ב25- במאי 1946. הדרגה בעת השחרור – רב סמל; מיד עם שחרורו החל בונה לעצמו תדמית אזרחית "פטריוטית" ופנה בעת בעונה הן ל"הגנה" והן לאצ"ל בבקשה להצטרף לשרותיהם. הוא התקבל בזרועות פתוחות בשני הארגונים, ב"הגנה" אף נשלח לקורס מפקדים בקיבוץ אלונים וסיים אותו בהצטיינות. באצ"ל הוא שותף מיד בתוכניתו של קצין המבצעים, גידי, לחבל במשחתת בריטית שעגנה בנמל. הוא מיהר להדליף את הידיעה אל הבריטים, וכשהגיעו אנשי האצ"ל לביצוע המשימה, גילו לתדהמתם שכל האוניות הבריטיות הפליגו ללב ים ועגנו הרחק מהנמל…עוד באותו ערב מולט ריינהולד לתל אביב, ולאחר התייעצויות הוחלט להיענות לבקשתו ולהציבו בירושלים. וכך, בשלהי חודש יוני 1946 מעתיק ריינהולד את זירת פעילתו לבירה, והכינוי שניתן לו היה ינאי.
למן היום הראשון לבואו לירושלים – שבועות אחדים לפני פיצוץ מלון המלך דוד – החל באיסוף שיטתי של מידע על מבנה האצ"ל ועל מפקדיו. הוא לא פסח על שום הזדמנות להכיר מקרוב את צמרת הפיקוד והשתמש לשם כך בתירוצים שונים. מטרתו, כפי שהתברר מאוחר יותר, הייתה להגיע למנחם בגין. מספר על כך עמיחי פאגלין: "הוא חתר לכך בלי הרף … העלה כל מיני רעיונות, כדי לשכנעני להסדיר לו ראיון עם מפקד הארגון; זה התחיל עוד בהיותו בחיפה ונמשך ביתר שאת כשהגיע לירושלים. הציף אותי בשרטוטים מסובכים ובתרשימים (בתקווה לבלבל אותי), כדי שאעתר להפגישו עם האחראי על ה'מכשור הטכני'. כשהיה מציק לי מאוד, הייתי משיב לו, שאיני רשאי להתראות עם האיש כל אימת שעולה הרצון מלפני ומוטב אפוא, שהרישומים יישארו לעת עתה בידי; כשאקרא לפגישה עם ה"המומחה" – הבטחתי – אסביר לו את הרעיון."
"לא עשיתי זאת מתוך חשדנות," הסביר, "פשוט, לא נראה לי תקין, שבחור חדש בשורות הארגון ידע, שקצין המבצעים הראשי הוא גם המטפל בנושאים הטכניים."

שעה שבאים לנתח את דרכי פעולתו של היינריך ריינהולד, או בכינויו, ינאי, בפרק הזמן הקצר (חמישה חודשים בסה"כ!), שבהם עשה במסגרת האצ"ל – עולה כמעט מאליה המסקנה, שמטרתם העיקרית של מפעיליו הייתה ללכוד באמצעותו את צמרת הפיקוד העליון, ובמיוחד את העומד בראשה – את בגין. זה גם מסביר את חוסר העניין, כביכול, שגילה ינאי כלפי אנשי השורה והמפקדים הזוטרים בשטח וכן את אי-הסגרתם המיידית באותן הזדמנויות, שניקרו לו (ערב עריקתו, ב-28 באוקטובר 1946 – הוא פרע את חובו לשולחיו והעביר להם רשימה מלאה של כל אנשי האצ"ל שהכיר, והבריטים פתחו מיד בגל מאסרים נרחב). השתלשלות האירועים אך מחזקת את הסברה, שהלה פעל בהשראת ה-INTELLIGENCE SERVICE, ולא הבולשת; ליתר דיוק ה- 5M.I.. שיטות הפעולה של המוסד הזה אינן תואמות בהכרח את הנורמות המקובלות בשירותי מודיעין אזרחיים וכמעט כל האמצעים שם כשרים להשגת היעד, כולל מתן היתר לסוכן המושתל ליטול חלק בפעולות איבה מוגבלות נגד השלטון, כדי לרכוש את אמון חבריו .
עם זאת, אין להעלות על הדעת, שפעולה בעלת משמעות צבאית ומדינית והשלכות נרחבות כמו פיצוץ מלון המלך דוד, ניתן היה למנותה על הקטגוריות הללו. בירושלים – יש לזכור – התרכזה לעת ההיא כל התשתית השלטונית של הממשל המנדטורי. שתילתו של סוכן בריטי בשורות המחתרת בבירה הייתה הישג לא מבוטל של השלטונות. ודווקא כאן הם נוחלים את כישלונם המביש ביותר. לא זו בלבד, שהסוכן המושתל לא הצליח לסכל את המבצע אלא אף אולץ להשתתף בו, כשחייו תלויים לו מנגד.

המסר הבלתי גמור

באותו בוקר גורלי הגיע אליו מפקד המחוז של האצ"ל בירשלים, יצחק אבינועם (את שמו האמיתי לא ידע , רק את תיאורו, כפי שמסר מאוחר יותר לבולשת), אבינועם תלה בו מבט חודר והפליט: "בוא!" (מאז יום אתמול נצטווה, שלא לעזוב את חדרו, ומהמעט שהצליח לקלוט בחושיו המחודדים, הסיק שמלון המלך דוד על הכוונת).

"יוצאים לפעולה ?" שאל כלאחר-יד.
"עוד מעט ותדע." הייתה התשובה היבשה. ינאי משך בכתפיו:
"יש לי כמה מסמכים, הייתי רוצה להסתירם אצל ידידה…" אבינועם הנהן בהסכמה והצביע לעבר המונית. לאחר כמה דקות הורה ריינהולד לעבר אחד המבנים: "זהו הבית."
אבינועם הציץ על שעונו: "רק עשה זאת מהר."
הוא דילג במרוצה על פני המדרגות ולחץ בעצבנות על פעמון הדירה. האישה בפתח (אחת מאהובותיו) נעצה בו עיניים נדהמות: "מה… ?" הוא הפסיקה בתנועת יד:
"אנא, אני חייב להתקשר מיד… !"

המסר הטלפוני היה קצר ומעורפל; הוא מסר את שניחש: "יוצאים לפעולה. כנראה, למלון המלך דוד … צפו להודעה שנייה." הייתה זו ההתראה היחידה, שהצליח להעביר באותו יום
כל מאמציו להעביר את המידע המלא למפעיליו, שציפו בדריכות לקריאתו – עלו בתוהו. ניסיונותיו לחמוק מאולם בית הספר "בית אהרון", נקודת האיסוף של משתתפי הפעולה – כשלו בזה אחר זה.
על שהתרחש באותה דרמה סיפר אלימלך שפיגל: בעוד גידי מפרט את תוכנית הפעולה באחת הכיתות, הבחנתי, ש ינאי אינו מרוכז כלל; עיניו התרוצצו לצדדים, וכל כולו נראה מתוח כקפיץ. מפעם לפעם היה מתרומם ממקומו, ניגש לאבינועם, מחליף עמו כמה מלים ושב נרגז ורוטן. עד כמה שזכור לי, ביקש לאפשר לו לטלפן לחברתו, אולם גידי סירב בתוקף לאפשר לו לצאת. הבחנתי בשינוי מדהים, שחל בו: הסמיק, התחיל להזיע, גילה סימני עצבנות; היה מאזין דקות אחדות ושב ופונה לעבר אבינועם….ורק כעבור חודשים, כשנודע דבר בגידתו, התבררה לי משמעות התנהגותו."
משלא צלחה משימתו להעביר מסר טלפוני למפעיליו – ניסה לחבל בפעולה על ידי העלמת הנפצים. "נראה שהם אבדו לי, שעה שסייעתי בפירוק הכדים מהטנדר…" גמגם.
יהושע גל, שעמד בקרבת מקום, התרתח: "שנינו סורקים כל סנטימטר בשטח עד שנמצא אותם", משך אחריו את ינאי. הנפצים נמצאו מושלכים בפתח הכניסה למרתף.

ינאי היה על סף הייאוש. משאפסה תקוותו לקשר טלפוני עם שולחיו ונכשל ניסיונו לחבל בפעולה – פרץ לפתע בקריאות רמות: "גילו אותנו! אנגלים מתקרבים!" מפקד הפעולה, גדעון, עצר לרגע ממלאכתו וניגש לכניסה שעליה הצביע סגנו. עד כמה שאימץ את עיניו לא הבחין בשום תנועה של חיילים. "הישאר צמוד אלי," אמר לינאי, "ולא יאונה לך כל רע."
"לא חשדתי בו," אמר, " רק חששתי, שמא ידביק את היתר בפחדיו."


צריך לצלצל פעמיים  

באותו בוקר דרמטי של ה-22 ביולי , 1946, בתום התדרוך היומי לקציני המטה, הסבו המפקד הכללי של הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל, הגנרל ברקר, וקולונל אנדרו קמפבל, ליד השולחן בחדר התדריכים, שבקומה השלישית באגפו הצפוני של המלון. "הגנרל סר אוולין (באבלס) ברקר, צחק והביט בשעון-היד שלו. "טוב, מוטב שנזדרז", אמר, "אני מבין שעומדים לפוצץ אותנו הבוקר."
קולונל אנדרו קמפבל חש דקירה קלה.
"אל דאגה, אנדרו," אמר ברקר, "נותרו לנו עוד כמה שעות של שקט." הוא שב וצחק.
"למה כוונתך ?"
"קיבלנו מידע חשאי." ( טרטון קלרק – "בדם ואש").
גנרל ברקר, אכן, המתין להודעה מוסמכת מסוכנם הנאמן, וכשזו בוששה לבוא – הסיק ששום דבר רציני אינו עומד על הפרק וניתן להמשיך בסדר היום הרגיל. האזהרות הטלפוניות על פצצות במלון המלך דוד התקבלו בהסתייגות מופגנת ובאי-אמון.
הם המתינו לצלצול השני, צלצול, שמעולם לא יצא אל הפועל.
היה זה כשל מודיעיני מהחמורים ביותר, שידע הממשל המנדטורי בארץ – כשל, שעלה בחייהם של 92 איש ואישה; כשל, שהגורמים הנוגעים בדבר סוככו עליו, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים ועד היום כל פרטיו חסויים, והמסמכים הקשורים בו גנוזים.

"פרשת ינאי מהווה אחד המקרים הבודדים של סוכן זר, שהצליח לחדור לשורותינו", העיר בצער עמיחי פאגלין, "חשוב לציין, שתקופת הישרדותו של ינאי בארגון נמשכה פחות מחמישה חודשים, לפני שעלינו על עקבותיו", הדגיש, "ובעקבות בגידתו – הוצא עליו גזר-דין מוות".

גזר הדין הזה לא יצא מעולם אל הפועל (הערת כותב המאמר):
הוא אותר בבלגיה, אולם הניסיון לחטפו לא צלח, והוא שב ונמלט, ובסיוע הבריטים מצא מקלט זמני באנגליה. ב1948- נתגלו עקבותיו מחדש בלונדון. נשלחה שאלה למפקד האצ"ל, שאך עלה מהמחתרת: "מה לעשות בבוגד?" התשובה הייתה: "יש כיום מדינה וממשלה עברית. אין האצ"ל מוציא עוד לפועל פסקי-דין."
וכך ניצל ינאי בפעם השנייה – ומאז נמוג בערפל.

 

פורסם בארכיון האינטרנט
פורסם בערוץ שבע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s