ביריה בידינו – כך סיכל נוער דור תש"ח את הניסיון הראשון לעקור יישוב ציוני

hisi3088צעדה מאורגנת של אלפי בני נוער במזג אוויר סוער ותחת מטר סוחף סיכלה ניסיון ראשון לעקור נקודת התיישבות יהודית ציונית. ביום ב' באדר ב' תש"ו  5/3/1946 הודיעו שלטונות בריטניה, בעקבות גילוי מחסן נשק מוסתר בריחוק 500 מטר מהמושב, "כי היישוב היהודי הידוע בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי כוחות הוד מלכותו.

עדות אישית, מאת יוסף עבו – עברון

היום בו נאסרו אנשי הפלמ"ח – בביריה

ביום חמישי, 28 בפברואר 1946, התעוררו חברי היאחזות הפלמ"ח בביריה לקול
שעטות חיילים בריטיים ושאון רכב משוריין. מאות אנשי צבא הקיפו עם שחר את
הנקודה הבודדת בהרי הגליל, בסמוך לצפת, וערכו שם חיפושים מדוקדקים. לשאלתו
של יהודה בלום, מפקד יחידת המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שאיישה את המקום
)בהסוואה של גרעין הכשרה חקלאי,( השיב הקצין הבריטי, שבליל אמש נערכה,
כביכול, התקפה על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען, והעקבות בצורת כתמי דם –
מובילים לביריה. לאחר שעות אחדות של חיפושים נתגלה במחצבה, בריחוק 500
מטר מהמושב ,"סליק" נשק מוסתר, שכלל ברנים, סטנים, רובים, תחמושת ומסמכים.
מיד לאחר גילוי הנשק נאסרו כל אנשי הגרעין והובלו ברובים מכודנים לבית המעצר
במשטרת כנען.

מ"כ ונוטר נשלחו לשמור על הרכוש

שעה קלה לאחר מעצרם של אנשי ביריה נקראתי בדחיפות להתייצב בתחנת
הנוטרים בצפת. באותה עת שימשתי כ-מ"כ בשורות ההגנה, ושבועות מספר לפני כן
עדיין שירתי כנוטר, בפיקודו של סמל יונה הלברשטט, מפקד ההגנה במקום. יונה
קראני אליו והסביר לי במלים ספורות את שהתרחש זה עתה בביריה. "קיבלנו
הוראה" אמר, "לשגר בדחיפות מספר נוטרים לנקודת היישוב הנטושה, לאחר שכל
חבריה נאסרו. אתה יוצא לשם כשוטר מוסף, ותהיה אחראי על שמירת המקום
והרכוש עד להודעה חדשה. הנוטר שהתלווה אלי היה בנימין מזרחי, יליד צפת. נטלנו
שני רובים מהתחנה ויצאנו לעבר היעד בטנדר משטרתי.

המקום נראה כמו אחרי אסון טבע

דממה מוזרה קידמה את פנינו בפתח המצודה, שנבנתה בצורת טירה מוקפת חומת
אבן ובה מגדל פינה דו-קומתי וסככות משק. ככל שהתקדמנו פנימה גברה המועקה:
הכול היה שקט ונטוש, כמו לאחר קרב. בצריף הארוך, ששימש חדר אוכל, ניצבה
שורה של שולחנות ערוכים לסעודה; חלקן של הצלחות היו עמוסות תבשילים )תפוחי
אדמה ובשר ברוטב(. כמה מזלגות היו נעוצים עדיין במזון, ופה ושם בצבצו שאריות
של פרוסות לחם, כמו עתה ננגסו; מספר כוסות מים נותרו מלאות למחצה; כמה
מהכיסאות נטו על צידם, שעונים על השולחן, כאילו בעליהם ביקשו להבטיח את
מקומם.
בצריף הסמוך, ששימש חדר קריאה ותרבות, ניצב לוח שח מט על שרפרף בצבע עץ,
והכלים ערוכים לקראת משחק הגמר – דרוש היה עוד הילוך אחד בצריח הלבן, כדי
להמיט "מט" על המלך השחור, אולם המשחק נקטע בחטף… על כיסא סמוך מונח
היה בקפידה ספר קריאה פתוח…כל המחזה הזכיר לי משום מה את פומפיי העתיקה,
רגע קצר לפני שהלבה הקפיאה את הכול למשמרת דורות. אך שלא כבפומפיי,
בביריה לא נותר איש, המקום נראה ריק ונטוש, כאילו אירע כאן איזה אסון טבע
מסתורי וכל האנשים נבלעו חיים . רק יצור חי אחד המשיך לשוטט חופשי בסביבה
וליבב: כלב שחור גדול, כלבו של חבר הגרעין, צבי חסיד. הכלב לא חדל לרחרח
ולחפש לשווא אחר בעליו…

לילה עגום בביריה לאחר מאסר אנשיה

אט אט ירדה החשיכה. את הלילה העברנו, בנימין מזרחי ואנוכי, במרומי מגדל
התצפית של המצודה. היה זה לילה ארוך ועגום. מעל המגדל ניתן היה להשקיף
למרחקים. כל השטח פרוס היה לפנינו כבשולחן חול. אז נתגלה לנו מוחשית ערכה
של מצודת ביריה: לא הייתה פיסת קרקע עד לקו האופק, שלא ניתן היה לצפות בה
לפרטיה. כל תנועה, ברדיוס של קילומטרים, הייתה חשופה בעין בלתי מזוינת.
בדממה הכבדה שירדה על הרי הגליל, ניתן היה לקלוט בבירור קולות וצלילים מריחוק
רב. ממלון כנען הסמוך בקע לחן עצוב, תקליט שחוק השמיע נעימות זמר מזרח י ניתן
היה להבחין בבירור בדמויותיהם של חיילי הלגיון הערבי, שהתרוצצו הלוך ושוב; ככל
שהעמיקו האפלה והדממה מסביב – גדלו ועצמו צלליותיהם של אנשי הלגיון עד כי אט
אט הפכו בדמיוננו הפרוע ללגיונרים הרומאיים מתקופת הבית השני, ואת עצמנו ראינו
כממשיכי מלחמתם של הקנאים היהודים באויביו הרומיים , שרק החליפו את מדיהם.
היה זה לילה בלתי נשכח במצודת ביריה הנטושה. למחרת החליפה אותנו יחידה
תורנית אחרת של נוטרים, וכעבור ימים אחדים, ב- ב' באדר ב' תש"ו  5.3.1946  הודיעו
השלטונות הבריטיים, "כי היישוב היהודי הידוע בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי
כוחות הוד מלכותו עד להודעה חדשה." הייתה זו תחילתה של תקופת תנועת המרי
ומקרה ראשון של עקירת נקודה עברית בכוח הצבא על פי חוקי החירום. הנהגת
היישוב הועמדה לפני מבחן קשה: קבלת הדין משמעה הייתה יצירת תקדים של
השלמה עם חיסול נקודות התיישבות עבריות בארץ ישראל. הוחלט איפוא להקים
מחדש את ביריה על אדמתה , בקרבתה של הנקודה הכבושה. המבצע נקבע ליום י"א
באדר ב' יום העלייה המסורתי לקברות חללי תל חי.

בסמוך לנקודת היישוב הכבושה מוקמת ביריה ב'
והבריטים שבים והורסים אותה

ביום רביעי  13/03/1946 בחצות הליל, אור ל-י"א באדר ב' – צעדו, בגשם שוטף
ובברד, אלפי בני נוער חניכי הגדנ"ע אל עבר ביריה. עם שחר הגיעו למקום, מבלי
שהבחינו בהם, והקימו ב י ר י ה  ח ד ש ה בסמוך לנקודה הכבושה. הוקמו כעשרה
אוהלים, נמתחה גדר ואף הוחל בשתילת אילנות. מישהו טרח להניף דגל עברי
במרומי הגבעה. לא היה קץ להתלהבות, והמסר הגיע עד קצה הארץ: "ביריה שוב
בידינו!..
"כה בטוחים היו בהצלחתם ובניצחונם – עד שההמון הרב, ש"כבש" בסערה את
ביריה, החל אט אט מתפזר לאזורי מגוריו, ומאלפי הגדנ"עים, שגדשו את הסביבה
נותרו בצוהרי יום חמישי כ- 150 בלבד. לבריטים לא הייתה עתה שום בעיה להרוס
את המחנה החדש: תגבורות של צבא ושל משטרה, שהוחשו למקום, רמסו ברגליים
גסות את הנטיעות, הרסו את האוהלים והרחיקו בכוח את מעט הנערים, שהעזו
לגלות התנגדות.

העלייה לביריה, י"א באדר

השמועה על הפינוי המחודש התפשטה ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים, ועוררה זעם
רב, במיוחד ביישובי הצפון. יותר מכול חשו עצמם פגועים ונעלבים תושביה היהודיים
של צפת. במשך שנים הם חיו בהרגשה של בדידות, מוקפים מכל עבר ביישובים
ערביים עוינים, והנה סוף סוף מוקמות בסביבתם שתי נקודות התיישבות ציוניות
(מגינים בסמוך לעין-זיתים, וביריה בקרבת הר כנען), זעירות ככל שהיו, הן העניקו
תחושת מה של ביטחון. ופתאום באים להם הבריטים, ובמצח נחושה משתלטים על
המושב, אוסרים את אנשיו ועושים בו כבתוך שלהם.
מפקד הנפה מטעם ההגנה, מיכאל שכטר (שחם), לא נשאר אטום לרחשי לבו של
הציבור, שבתוכו חי ופעל – עוד באותו ערב הורה לעלות בשלישית לביריה. חמש
מאות בני נוער מצפת ומראש-פינה שבים ועולים לביריה תמונת המצב בשטח לא
הייתה מרנינה: מכל אותם אלפים, שנהרו מכל עבר ל"עלייה הראשונה" נותרו מעט
יותר מ ח מ ש  מ א ו ת בני נוער, שהמתינו להסעתם: כ- 300 בצפת ועוד כ- 200
בראש פינה. על אלה הוטלה המשימה לשוב ו"לכבוש" את המקום.
התוכנית שהתגבשה הייתה לפשוט על היעד בשני ראשי חץ ומשני כיוונים: הזרוע
האחת תצא מראש פינה, תטפס במעלות הר כנען ותנחת מהמזרח; השנייה,
שבסיסה בצפת תגיע, תוך עקיפה רחבה של הכפר הערבי עין זיתים, מכיוון צפון.
עלי הוטל להוביל את מחנה הגדנ"ע, שהתרכז בצפת.
לעת ההיא הגיע המתח בצפון הארץ לשיאו. עינם של האנגלים הייתה פקוחה לכל
תנועה חשודה בדרכים. מנוי וגמור היה מצדם, שלא לאפשר עוד "פלישה" של יהודים
לביריה. צריך הייתי להוביל את השיירה אל המטרה בקשת רחבה: תחילה שמנו
פעמינו צפונה, לעבר מגינים ודלתון, ומשם סבנו על עקבינו לכיוון ביריה בדרכים
עקלקלות ובשבילי מסתור, "בין הרים, בין סלעים, ללא דרך " כדברי השיר של אותה
תקופה. באותן שעות הליכה מייגעות, למדתי יותר ויותר להוקיר את התבונה
שבמיקומה הטופוגרפי של אותה טירה. מגדל התצפית חלש היקפית על פני השטח
ברדיוס של קילומטרים, וכדי להתחמק משדה ראייתם של הבריטים, שאיישו אותו –
היה עלינו לצעוד בוואדיות, לנוע בחצאי מעגלים, לפלס דרך בינות למטעים ולחפש
מסתור מאחורי כל שונית וכל צמח בר.

דור נערי תש"ח

לפנות ערב, לאחר שעות של מסע מפרך מצאנו עצמנו סוף סוף לרגלי הר ביריה.
המגדל נעלם עתה כליל מעינינו ואנו מעיניו; יכולנו לנשום לרווחה – אולם ידענו, שהוא
אי שם בקרבתנו, בריחוק של כמה עשרות מטרים מעלינו, קשוב לכל רחש זר
בסביבה, מה שחייב אותנו למשנה זהירות. לראשונה מאז החילונו במסע, הרשיתי
לעצמי הפוגת מה למנוחה ולהערכת מצב. באותו פסק זמן קצר העפתי מבט חטוף על
פניהם של הנערות והנערים , גילאי 16 ו-17 , שהסתופפו סביבי: הם היו עייפים,
סחוטים ומרוטים, שטופים בזיעתם, רטובים בגשם, שניתך מדי פעם; הם רעדו מקור,
שלא הסכינו לו (חלקם הגדול באו מאזור החוף), והמאמץ המתמשך בן היומיים, רובם
נטלו חלק בעלייה הקודמת לביריה, החל נותן עליהם את אותותיו – אולם איש מהם
לא התאונן, שום רטינה לא נשמעה, הם ישבו שקטים ודרוכים, לופתים בידיהם את
מקלות הקפ"פ ונכונים להסתער שוב על היעד, אל מול רוביהם המכודנים של
הבריטים אם רק תינתן הפקודה. כאלה היו דור נערי תש"ח, שתוך פחות משנתיים
עתידים היו לשאת על שכמם את עיקר המעמסה של מלחמת הקוממיות.

העלייה לביריה בשלישית
הרגע הגורלי

כשנמוגו קרני השמש האחרונות בפאתי המערב וצללי הלילה החלו פורשים כנפיהם
על פסגות ההרים ניתן האות, ומאות הגדנ"עים על ציודם ותרמיליהם החלו מטפסים
במעלה ההר. הם נעו בשקט, בזהירות, עקב בצד אגודל, מתחת לאפם של הקלגסים
הבריטיים, שלא ידעו ולא חשו דבר. בסמוך לפסגה סימנתי בידי לעצור. את המטרים
האחרונים גמאנו בזחילה. עתה ניתן היה לקלוט את קולות הדיבור של האנשים
מעלינו.
הגיע רגע הזינוק.
מאות לבבות פועמים בחוזקה: מה מצפה לנו מעברו השני של ההר? אני מתרומם
ראשון, ואחריי כל אנשי השיירה. ומולי, פנים אל פנים, ניצבים שלושה חיילים בריטיים
ברובים מכודנים, לוטשים בנו מבטים נדהמים, כאינם מאמינים למראה עיניהם.
מאחוריהם ניתן היה להבחין בבירור בעמדות ירי ובקנה של מקלע המכוון היישר
לעברנו. לשנייה אחת קפא הכול על עמדו. העולם כמו עצר מלכת. כל צד המתין
בדריכות לתנועתו של האחר. באותו רגע ידעתי, שגורל השיירה כולה תלוי בי.
תנועה לא נכונה מצדי עלולה להיות הרת אסון. עצבנותם של הבריטים ניכרה היטב
בחזותם. ואז באותה שנייה גורלית, שדמתה לנצח ובה הכול קפא על שמריו, ועיני
כולם נשואות אליי שאגתי בכל כוח גרוני: ה ו ר ה !
וכמו קפיץ, שהשתחרר פתאום, נוצרו בבת אחת עשרות מעגלי ריקוד, והנערות
והנערים פצחו בשירה אדירה ויצאו במחולות עם סוערים. הארשת החמורה על פניהם
של החיילים התחלפה למסכת של חיוכים, דומה היה שאף הם נשמו לרווחה.
ובעוד אנו מקפצים ומצווחים בהתלהבות במעגלי ההורה הצטרפו אלינו מכיוון מזרח
כ- 200 בני נוער, שהגיעו מראש פינה, והשמחה הייתה שלמה, למגינת לבם של חיילי
הוד מלכותו, שצפו במתרחש אובדי עצות, ממתינים להוראות הממונים עליהם, כיצד
לנהוג ב"רקדנים" הפולשים. נטינו מספר אוהלי שדה זעירים, הצטופפנו בהם
מרעידים מקור. ליל חורף גלילי ארוך ומתמשך; הצינה חודרת עמוק אל תוך העצמות,
והשחר בושש לבוא. וכשזרחה השמש ואתא בוקר, ואנו עדיין שם, והחיילים הסקוטים
מחייכים לעברנו ידענו, שהשלטונות השלימו עם נוכחותנו ועם אחיזתנו בביריה. יומיים
לאחר מכן, בפורים, הודיעו השלטונות הבריטיים על הסכמתם ש- 20 איש יישארו
במקום להמשיך בעבודות החקלאיות.
המצור על ביריה הוסר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s