רבותיי חברי הקבינט, ההיסטוריה חוזרת

מקור: לע"מ
מקור: לע"מ

מאת: יוסף עברון
אם מישהו מדור ההנהגה דהיום היה ניצב בימים עברו במקומו של דוד בן-גוריון, באותו רגע היסטורי נורא ומול אותם לחצים מדיניים – האם הייתה קמה מדינת ישראל? שום דבר לא אבד, לא נשכח
(פורסם בנובמבר 2010)

כל שאנו מבקשים הוא דחייה של שלושה חודשים, שבמהלכם תרגיע ארה"ב את הרוחות ותחפש אחר "פתרון בדרכי שלום", תובעים האמריקנים, תוך הפעלת לחץ כבד, מלווה באיומים מפחידים ובהצעות מפתות. "לא תהיה דחייה אף ליום אחד, אף לא לשעה אחת!", השיב להם נחרצות דוד בן-גוריון.
לא, רבותיי, לא התבלבלתי – כדבר הזה אכן אירע לפני 62 שנה – וההיסטוריה חוזרת על עצמה בנסיבות הזמנים וחליפותיהם, ורק המנהיגים מתחלפים.

הרקע ההיסטורי הגלובלי של האולטימטום האמריקני ב-1948

באביב של שנת 1948 הפך העימות הנושן בארץ-ישראל, בין הערבים ליהודים, לפצצה בה גלום, כביכול, "איום על שלום העולם כולו". מפת האינטרסים הבינלאומיים הייתה סבוכה מתמיד. ארה"ב ובריטניה היו מודאגות מההתפשטות הסובייטית בצפון המזרח-התיכון וחיפשו דרכים לבלמה. בין היתר, הגיעו להסכמה להחיל אמברגו מוחלט על מכירת נשק לצדדים הלוחמים במזרח-התיכון ומועצת הביטחון סמכה ידיה על ההחלטה.

בארצות הברית, החלו להישמע יותר ויותר קולות המבקשים לדחות ואף לבטל את הקמת המדינה היהודית. וושינגטון הציעה משטר נאמנות בינלאומי או שביתת נשק ממושכת, שתוטל על היישוב היהודי – וכל זאת, כדי למנוע את ההכרזה על הקמת המדינה.

שבוע קודם הכרזת העצמאות הלחץ האמריקני מגיע לשיאו; בשיחה בין משה שרת לבין ג'ורג' מרשל, שב והזהיר שר החוץ האמריקני מפני הסכנה הצפויה בהכרזה על מדינה יהודית. הוא הבהיר כי ארה"ב לא תעניק לישראל שום סיוע צבאי, באם תבחר ישראל להיכנס לסבך המלחמה מול ארצות ערב (מרשל הסביר לשרת כי אל לו להקשיב ולסמוך על ההערכות הצבאיות, שיש ביכולת המדינהשבדרך לנצח במלחמה…). דיפלומטים בכל העולם המתינו בדריכות להתרחשויות, שלדעתם יחרצו את גורל המזרח-התיכון. רבים תלו בעתיד האזור את שלום העולם כולו.
ההחלטה הגורלית הייתה נתונה בידיו של יהודי נמוך-קומה ובעל רעמת שיער לבנה, שהיה נחוש לדחות את ההצעה האמריקנית ולהכריז על הקמת המדינה ב-14 במאי.

ב-12 במאי 1948 הגיע רגע ההכרעה
מנהלת העם (מועצת הממשלה הזמנית לפני קום המדינה) התכנסה בבית ה"קרן קיימת לישראל" בתל אביב לדיון מכריע – אם לקבל את תוכנית ארה"ב, או לדחותה, ובכך למעשה להחליט בעד הכרזה על הקמת המדינה או נגדה (מעולם לא הייתה החלטה על הכרזה להקמת המדינה אלא על תוכנית ארה"ב). בישיבה השתתפו עשרה מחברי מנהלת העם (שניים לא הצליחו לצאת מירושלים ואחד נשאר בארה"ב), הישיבה נמשכה 13 שעות (כולל הפסקות).

בפני חברי מנהלת העם עמדו טיעונים בעד ונגד תוכנית ארצות הברית. משה שרת העלה את האזהרות החמורות האמריקניות והציע להכריז על ממשלה ולא על מדינה; יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל, יחד עם ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", הציגו את המצב הצבאי מול ארצות ערב ולא הסתירו ואת יתרונם היחסי מול ישראל. לרגע נדמה היה שהרוב נוטה להיענות לדרישה האמריקנית. בן-גוריון, שהאזין בקשב רב לדברי כל הנואמים הבין: "עכשיו – או לעולם לא". ואז עלה לנאום את אחד הנאומים החשובים בחייו.

בן-גוריון, שלא נעמו לו דברי המומחים, כי לארצות ערב יש יתרון צבאי, העלה טיעונים נגדיים, תוך שהוא מביע ביטחון גמור, כי מדינת ישראל תוכל לעמוד מול מתקפה ערבית. בנאומו טען כי דחיית ההחלטה לשלושה חודשים ושביתת הנשק המוצעת כאופציה בין ישראל לערביי ישראל, תחזק את שאר מדינות ערב ותוריד את הסיכוי להקמת מדינה יהודית לאפס. הוא הדגיש, כי בחיל היהודי ישנם האמונה והלהט שמחזקים אותו גם אם אינו מצויד ומאומן כהלכה.

בשעת ערב מאוחרת, החלה ההצבעה הגורלית: ב-6 קולות נגד 4 – נדחה האולטימטום האמריקני. משמעות ההחלטה: ב-14.5.1948 יוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. ועל ההכרעה ההיסטורית הזאת מוטבע חותמו האישי של בן-גוריון – בלעדיו הכל היה שונה.

מה בין צ'רצ'יל לבנש
ישנם רגעים בחיי אומה, שגורלה תלוי באיש אחד, ללא כל קשר לעוצמתה הצבאית. כשנבחר צ'רצ'יל ב-10 במאי 1940 לראש ממשלת בריטניה, בכל האיים הבריטיים נמצאו רק שתי דיוויזיות מאומנות, מחסני הנשק היו דלילים, החימוש מחדש החל מאוחר מדי והצבא כלל לא היה מוכן למלחמה. "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע", הודה בנאומו הראשון בפרלמנט, ודבריו הכנים זיכוהו בהערכה ציבורית רחבה.

לאחר הפינוי מדנקירק עודד את רוחם של החיילים בנאום שנשא בפרלמנט ב-4 ביוני 1940: "נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע"; וכשמאות מטוסי קרב הלמו בבריטניה ביום ובלילה, החיו הנאומים שנשא את התקווה בלב העם, וצ'רצ'יל הפך למנהיג הבלתי מעורער של מאמץ המלחמה הבריטי, ואישיותו סימלה בעיני העולם כולו את עמידת הגבורה של בריטניה.

מה היו כיום פני העולם אילו במקום צ'רצ'יל היה ניצב אז בראש ממשלת בריטניה מנהיג תבוסתן מסוגו של צ'מברלין? שמץ של דוגמה לכך ניתן לחזות בגורלה של צ'כיה ערב מלחמת העולם השנייה. ב-29 בספטמבר 1938 נערכה בעיר הגרמנית מינכן ועידת פסגה, ביוזמתו של צ'מברלין, בהשתתפותם של אדולף היטלר, נוויל צ'מברליין, אדוארד דאלאדיה ובניטו מוסוליני. בוועידה נידונה דרישתו של היטלר לספח את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ובסיכומה נחתם הסכם מינכן, שהיווה כניעה מוחלטת לדרישתו של היטלר. למחרת נאלצה ממשלת צ'כוסלובקיה, שנציגיה נכחו במקום, אך לא השתתפו בדיונים, להשלים עם ההסכם, שהוצג לפניה כאולטימטום צרפתי-בריטי: למסור את הסודטים לגרמניה בתוך שבועיים.

הכניעה של צ'כוסלובקיה עוררה פרץ זעם ברחבי המדינה; בהפגנות ובעצרות קראו הצ'כים והסלובקים לממשלה להגן על שלמות המדינה. הגבול הצ'כי עם גרמניה היה מבוצר מאוד, והצבא הצ'כי היה מאומן ומצויד היטב: צ'כוסלובקיה הייתה יכולה להתמודד בעצמה וביעילות נגד הדיוויזיות הגרמניות בגבולה, וברית המועצות אף הודיעה על נכונותה לבוא לעזרתה. אדווארד בנש, עם זאת, סירב לצאת למלחמה בלי תמיכה של מעצמות המערב. כניעתו המשפילה עודדה את היטלר, ובמרס 1939 השתלטה גרמניה על כל שטחה.

מה היה גורלה של צ'כוסלובקיה (ואולי של אירופה כולה) אילו במקומו של בנש היה מכהן אז כנשיאה מישהו בדמותו של צ'רצ'יל? צ'כוסלובקיה הייתה נלחמת, וצרפת, בריטניה ואפילו ברית המועצות לא היו יכולות לעמוד זמן רב מנגד. לדעת רבים מההיסטוריונים, אם גרמניה הייתה פותחת בעת ההיא במלחמה, היו צרפת ובריטניה מסוגלות להביס אותה בקלות, כל שכן אם גם רוסיה הייתה מצטרפת; שלטונו של היטלר היה מתפרק עוד לפני שהיה מספיק לגרור את העולם כולו למלחמה עקובה מדם, שפרצה פחות משנה אחר-כך.

רגעי החרדה שהתלוו להכרזה על הקמת המדינה
וכשעמד בן-גוריון באותו יום שישי של ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, בשעה 4 אחר-הצהריים, מול מנהיגי היישוב, במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד וקרא בקול: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – לא ניתן היה להכיר על פניו את הלבטים שקיננו בלבו. כעבור שמונה-עשרה שנה ושלושה חודשים, ערב יום הולדתו השמונים, סיפר לי בצריפו בשדה בוקר משהו מאותם לבטים: "עוד בטרם אתא ליל ה-15 במאי כבר הסתכמו אבידותינו בלמעלה מ-750 הרוגים מטובי לוחמינו… מרבית יחידותינו היו תשושות בעקבות שישה שבועות של קרבות מרים, לא היה בידינו אפילו טנק אחד, מטוס בודד או אפילו תותח שדה… היו אלה רגעי חרדה שכמותם לא ידעתי בכל מהלך חיי… ב-12 בלילה הודיעו לנו שצבאות ערב חצו את הגבול… היינו נטולי נשק… והם עלו עלינו מכל עבר…".

ואף על-פי כן – כשמחוגי הזמן הורו את שעת ההכרעה, בן-גוריון נמצא במקום שהוועידה לו ההיסטוריה; מנהיג של אומה שעדיין לא קמה, של מדינה שלא הייתה קיימת; שר ביטחון, ללא צבא. ושום דבר בקולו ובפניו לא הסגיר את שהתרחש בלבו פנימה. ואינך יכול שלא לתהות, אם מישהו מדור ההנהגה דהיום היה ניצב אז במקומו, באותו רגע היסטורי נורא ומול אותם לחצים – האם הייתה קמה מדינת ישראל?

בן גוריון מכריז באומץ על הכרזת המדינה

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s