בלעדי למזכר: שיחה עם אנשי 'ניצוצות'

rapaportמה המשותף לזוכה הנובל, פרופ' ישראל אומן, מהמכון לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, לפילוסוף פרופ' אסא כשר, לעשרות פיזיקאים, מתמטיקאים, ביולוגים, אנשי מדעי המחשב, סוציולוגים, דוקטורנטים מצטיינים וחוקרים שונים ממוסדות השכלה רבים? המשותף להם שכאשר הרב שבתי א' הכהן רפפורט, ראש בית המדרש במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן קורא להם – הם באים. מעבר לעובדה שחלקם יהודים יראי שמים ושומרי מצוות, המשותף לכולם היא העובדה שכולם אקדמאים, בעלי תואר דוקטור, רובם חוקרים וכולם אנשים משכילים, המכירים היטב את החידושים האחרונים בעולם המדע. ולא רק שהם מכירים את עולם המדע והטכנולוגיה היטב ולעומק, אלא שהם גם מתפעמים ממנו, והתובנות שלהם מהמחקרים העדכניים ביותר של עולם המדע, ששיטתו, המתודה המדעית, חפה מכל זיקה דתית או נטייה מטאפיסית, משמשות את החוקרים האלה כדי להבין טוב יותר את עומקה ורוחב יריעתה של ההלכה היהודית.

מאת דודי גולדמן
"הנשר הגדול, רבי משה בן מיימון, הרמב"ם, לקח תפיסות של אריסטו ושל המדע המוסלמי, והביא אותן ליהדות, וזה מה שאנחנו בקבוצת 'ניצוצות' משתדלים לעשות, לקחת את התובנות של המדעים המודרניים, כמו פיזיקה, למשל מכניקת הקוונטים, ובאמצעותם לבחון את ההלכה", מספר הרב שבתי, כפי שקוראים לו כולם, שהשכלתו היא מתמטית.

"אני לומד תורה, והתורה כוללת הכל, כמו החיים, ואין דבר שאין לו תובנה בתורה. תובנה ותפיסה אלה מושגים שעוברים שינויים, והיום אנחנו תופסים אחרת מאשר לפני שנים, ורואים את העולם אחרת, וכל מיני דברים קורים בתחומי הדעת המדעיים, ולאורך השנים המחשבה משתנה. כמו הרמב"ם, שהביא את 'רוח התקופה' של ימיו והעשיר את היהדות, זה מה שאנחנו צריכים, לדעת מה שנעשה היום, ולהבין את התפיסות, ובכך אולי נגלה דברים חדשים על עצמנו, על הזהות שלנו, על העולם שלנו. ניסינו והתחלנו לעסוק בסוגיות מדעיות, ולראות אם בכוחן להגיד משהו על העולם התורני, והתשובה המרגשת היא בהחלט כן", אומר הרב, שהוא הכלאה בין אינטלקטואל, יזם רוחני ותרבותי, רב כריזמטי ואדם ליברלי ונעים הליכות. לפני כשש שנים יסד את 'ניצוצות', במת נשיא בר-אילן לחידושי תורה ומדע, וכבר הצליח לקבץ סביבו מדענים וחוקרים מכל מניפות המדע, וביחד הם דנים בעניינים שהם באמת ברומו של עולם, מדע, דעת ומטא-הלכה. מעבר לנמרצותו, שימש הרב רפפורט במשך 20 שנה רב של ישיבת הסדר והוא נחשב סלבריטי בעולם הרבני, הן מצד מפעלותיו, הן מצד מקורותיו הגניאולוגים והן מצד חותנו.

ואכן, כמו ששם הקבוצה מעיד עליה, בזמן הדיונים שלהם באוניברסיטת בר-אילן אפשר לראות ניצוצות עפים באוויר והתלהבות השמורה לילדים נלהבים צמאי דעת וסקרנים. "התהליך היצירתי הזה של אימוץ מודלים מתוך המחקר המדעי, מודלים העוזרים לנו להבין טוב יותר את העולם, היא התגלות שנייה. ההתגלות הראשונה היא חוכמת ההלכה. כך שאפשר להגיד שזו בעצם הקשבה סטריאופונית לבורא ותפיסת המיכלול הנהדר של הופעתו בפני בעלי הדעת בעולם, ולכן כל אדם סקרן ופתוח – מוזמן לבוא אלינו ולהבין מדע, ולראות כיצד המדע עוזר לנו טוב יותר להבין את יופייה ומלוא עמקותה של ההלכה", הוא אומר.

מה המטרה הסופית?
הרב רפפורט: "אנחנו לומדים תורה בשביל להבין מה שלומדים, ומטרת-העל היא לנסות לייצור שיח בין אנשים מתחום המדע עם אנשים מתחום האמונה והתיאולוגיה, ובשביל זה צריך לכונן לינגו, שפה משותפת".

בואו נדבר על הפיל שבחדר – אבולוציה. איך המנגנון הזה בעיניכם?
"זה החלק הכי קל, מאחר שאנו לא עוסקים בתכנים של האמונה, ולא עסוקים אם העולם נברא בשישה ימים, אלא אנחנו עסוקים בשאלה אחרת: אם יש תהליך אבולוציוני גנטי ואפיגנטי, וזה תהליך שיכול להיות מודרך בידי הקב"ה או לא, אנחנו יודעים כי האבולוציה היא תיאוריה המתארת את המנגנון, והמנגנון הזה דווקא מסביר לי טוב יותר מודלים שונים בתורה, אבל אני חושב שזה נוצר לא במקרה, אלא בכוונה".

הפיזיקאי דר' עודד ח' גז, חוקר בחוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים שבאוניברסיטת תל-אביב וחבר צוות 'ניצוצות', אומר כי לדעתו הניסיונות שנעשו בעבר כדי לגשר בין תורה ומדע הם נסיונות אינפנטיליים. "אני חושב שהקב"ה מדבר בכמה שפות, בין היתר בשפת הטבע וכמובן בתורה. אנחנו בניצוצות לא באים להתנצל, ולהראות כיצד המדע מתיישב עם התורה, או להיפך, זה לא העניין שלנו. הגישה שלי אומרת שאני איש תורה, איש מאמין, ודווקא בגלל זה אני חושב שחידושי המדע רלוונטיים לאמונה שלי, והתפיסה שלי אומרת שכאשר יש סוגייה תורנית, שלא ברורה לי די צורכה, אני רוצה לנצל את המדע כדי להבין את התורה, כלומר אידיאלית, המטרה שלי שאם בזמן לימוד התורה אני נתקל בסוגיה לא ברורה, אני מחפש להבין אותה באמצעות המדע, כלומר בשבילי חידושי המדע עשויים לעזור לי להבין טוב יותר את התורה". לדבריו מצטרף הפיזיקאי הדוקטורנט אליעזר (אלי) קינן, מהאוניברסיטה העברית, העוסק בביו-הנדסה וחוקר פיזיקה של זורמים ואת השפעתם על מערכות ביולוגיות ובמקביל מפתח התקנים ביו-רפואיים, מדבר על ניצוצות העפים באוויר כתוצאה של מיפגש רב-תחומי. "מיפגש מתמיד בין חוקרים מתחומי דעת שונים, פיזיקאים, ביולוגים, אנשי מדעי המחשב, מתמטיקאים ומהנדסים, מניב תנובות שהן גדולות מסך המרכיבים שלהן. "העולם ההלכתי הוא עולם אנליטי עם חוקים והפשטות משלו, ובאמצעות התגליות האחרונות בפיזיקה של נוזלים אני יכול להבין טוב יותר את ההלכות הקשורות בטהרה ומקוואות בהן מעורבת זרימה. תחומים שונים בהלכה קשורים בחום ובמעברים של חום, והבנה מעמיקה של חוקי התרמודנמיקה מסייעת בהבנת התהליך בעיניים הלכתיות", הוא אומר.

דניאל רייפמן, דוקטורנט בתוכנית לפרשנות ותרבות בבר-אילן יחד עם אהרון אריאל לביא, דוקטורנט בסוציולוגיה, יחד עם הרב רפפורט, דנים עכשיו בפרשנויות השונות של מכניקת הקוונטים. בין היתר הם מזכירים את הדו-פרצופיות של גל וחלקיק. עתים חלקיק מסוים, אלקטרון או פוטון, מופיע בצורת גל ועתים הוא מופיע בצורה של חלקיק בדיד, ומתברר כי אם נבוא עם סרגל המודד גלים – הפוטון (חלקיק האור) – יופיע כגל, אבל אם נבוא עם מכשיר למדידת חלקיקים, הפוטון או האלקטרון יופיע בצורה של חלקיק. "כלומר, עצם המדידה מאלצת את המציאות להגדיר את עצמה, וזה לא אני המדען, המגולל את השמיכה ומגלה מה שמתחתיה, אלא המדידה עצמה יוצרת משהו מסוים", אומרים אריאל לביא ורייפמן.

"הרעיון", אומר הרב רפפורט, היא כיצד התובנות האלה מהפיזיקה המודרנית עוזרות לנו להבין טוב יותר את ההלכה? אתן לך דוגמה, מה המעמד של עובר, שלא נולד כאדם חי. השאלה אם הפלה זה רצח, אלה שטענו שזה לא רצח – אומרים שזו רק רקמה, ואלה המחזיקים בעמדה הפוכה טוענים שהעובר הוא אדם מרגע היצירה, כלומר ההפרייה שלו, בדומה לעמדה של הקתולים. כלומר אני מחפש גבול כדי לדעת זו רק רקמה או שמדובר בייצור חי, ולכן אסור לרצוח. והדברים השתנו, פעם שלטה רק הגישה הקתולית, ואז נהגה הגישה שהרופא יקבע את הגבול. מה ההלכה אומרת? הרמב"ם חושב שהעובר נחשב כאדם חי, ולכן חל איסור להורגו, אלא אם הוא מסכן את האמא, ואם הוא מסכן את חיי האמא, חל עליו דין רודף וצריך להרוג אותו, כמו שאותו מקרה חל גם על אדם חי. מצד שני, כתוב בתורה שאם אדם מכה אשה הרה, ובכך הורג את העובר, עליו לשלם לה. המסקנה היא שאין גבול מדויק, קו ברור שמבדיל לבין העובר כרקמה לבין העובר כאדם, אלא זה מצב נמשך. בדיוק כמו במכניקת הקוונטים, הרקמה והאדם הם בסופרפוזיציה, כלומר שתי האפשרויות פתוחות, ולכן עצם זה שהרגת, לפני שנולד, פוטר אותך מעונש מוות", אומר הרב רפפורט.

הכישרון, הידע, הסקרנות המדעית והלמדנות הבוטחת-בעצמה של חוג ניצוצות, בלי הגיבנת המתנצלת של חלק מדור ההורים של בני הציונות הדתית, אינם בהכרח מקובלים על כל החוגים, ויש שמרנים מבין האורתודוכסים ובוודאי חלק מהחרדים שהם אולטרא אורתודוכסים, המתנגדים לביזבוז הזמן הכרוך בלמידה של מדעים. זה כמובן לא אומר שכל החרדים מתנגדים, וידוע למשל יחסו האוהד של ח"כ הרב משה גפני מיהדות התורה כלפי לימוד מדעים. גם האיזכורים התכופים של הרב רפפורט את "הנשר הגדול", שאין וכנראה שלא צריכה להיות בהם התנצלות, אינם מקלים על התקבלות המפעל הזה בקרב היהודים השמרנים. מצד שני, אולי אפשר להבין מקצת מחששם, שהרי הרמב"ם, שבראייה היסטוריוסופית של היהדות הרבנית, ממוקם בקוטב החשוד קמעה, כמי שקריאה בכתביו, למי שאינו גדול וחזק דיו בהשכלתו וביהדותו, עלולה להכניס רוח-פרצים פילוסופית עם ניחוח אריסטוטלי, כלומר אלילי, לקיטונו של היהודי. אם נזכור כי חלק מהזכרון ההסטורי היהודי כולל גם את השפעות של האליטה האינטלקטואלית בתקופתו, חכמי האיסלאם, על הרמב"ם, ואם נזכור כי לימוד כתבי הרמב"ם אינו מקובל בחלק מהישיבות, אפשר אולי להבין את ניחוחות החשד שיש בקרב השמרנות האורתודוכסית כלפי ניצוצות, ויש אפילו הרואים בה סוג של "מחתרת יהודית ליברלית". מנגד, הרב שבתי רפפורט הוא אדם רודף שלום, ודומה שאינו מצליח להבין את המתנגדים למפעלו.

 

מוות / ניתוק ממכונות החייאה

המדע פיתח מיכשור שמראה כי המוח עדיין חי בגוף משותק
דתות ותפיסות פילוסופיות ורפואיות שונות עסקו וממשיכות לעסוק בשאלת המוות, ולמעשה השאלה היא – האם יש נקודה בזמן – שממנה ואילך אדם מוכרז כמת? האם המוות הוא סוג של רצף, של דעיכה הולכת ונמשכת עד הסוף הבלתי נמנע, או שמא מדובר בנקודה מסוימת בזמן, המגיעה לאחר הפסקת תיפקודו של איבר מסוים (לב, מוח, נשימה עצמונית). השאלה היום חשובה יותר מתמיד דווקא בזכות הפיתוחים, שהניבה עבודתם של מדענים ואנשי טכנולוגיה, שהביאו לעולם את המערכות תומכות החיים. כך נוצר מצב מוזר, שבו אדם, שעד לפני שנים ספורות היה נגאל מיסוריו בזמן מהיר יחסית, הרי היום אפשר במקרים מסוימים להאריך את חייו, והשאלה עד מתי החיים מוגדרים כחיים ויטאליים, ומתי מדובר בחיים מלאכותיים למחצה, שבהם הוא עדיין מוגדר כחי, למרות שלכל ברור כי מדובר בגוסס, שתוחלת חייו קצרה ומייסרת, ואז נשאלת השאלה באיזה שלב להפסיק את חיבורו למערכות תומכות חיים.

"המפעל הכביר של מדעי הטבע מלמד אותנו, היום יותר מתמיד, כי פעולת הלב כשלעצמה אינה מבדילה בין חיים למוות, שכן הלב עשוי לפעול בעצמו גם מחוץ לגוף, לכן על-פי התפיסה המקובלת של פוסקים רבים, אדם שאינו מדבר, ואינו מגיב, אינו מתנועע ואינו נושם בכוחות עצמו, מוגדר כמת – כך גם קובע החוק במדינת ישראל – למרות שליבו עדיין פועל", אומרים הרב שבתי רפפורט ודניאל רייפמן.

אלא, ממשיך הרב שבתי ואומר, הידע המדעי והטכנולוגיות החדשות, שאיפשרו ומאפשרים למחשבים לייצור קשר ישיר עם המוח, מסוגלות להעניק למחשבות שבמוח, הנראה דומם ומנותק, יכולת להתבטא בדיבור (באמצעות מכונה), וכך המחשבה שבמוחו של הפגוע יכולה לייצור סדר בעולם החיצוני, על ידי יצירת אינפורמציה. מדען, הכלוא בתוך גוף משותק לחלוטין, כמו הפיזיקאי הדגול סטיבן הוקינג מקיימברידג', יכול למקד את תשומת ליבם של אנשים בדברים חשובים, ולשלול מהם טעויות מקובלות. לכן היכולת לדבר, אפילו באמצעות מכונה, כאשר מקור המחשבה והאינפורמציה הוא במוחו של האדם, היא סימן חיים מובהק, ולכן שוללת את קביעת מותו.

"במלים אחרות, מי שהיה מת לפני פריצת הטכנולוגיה של חיבור מחשב אל המוח, הוא חי בהחלט לאחר ההתקדמות הטכנולוגית הזו", אומר רייפמן, ובמובן הזה תפיסת ההלכה לגבי המוות נראית עדכנית ועמוקה עוד יותר, שכן מה שהמדע קורא אינפורמציה, כלומר השלטת סדר ברצף אקראי של תופעות ואי-סדר, היא החיים. "החיים הם היכולת להפריד חומרים בסיסיים, לסנן אותם ולהכניס בהם סדר. תהליך החיים הוא תהליך של יצירת סדר פנימי על הרקע של אי-הסדר בעולם שבחוץ, והדבר נכון לגבי יחידת החיים הבסיסית, שהיא התא החי, כמו גם לגבי בעל החיים השלם", מוסיף רייפמן.

מה שהרב וחוג ניצוצות, כמו גם האורתודוכסיה היהודית, אינם מוכנים להכיר בו, הוא להיענות לחולה לגאול אותו מיסוריו, ולהפסיק את ההארכה המלאכותית של חייו, ופה לא יעזרו לא אנשי הדת לא מדע ולא טכנולוגיה, מאחר שהנחת היסוד של האדם החילוני במערב, יהודי ושאינו יהודי, שאינו אחוז בכבלי האמונה, היא שהאדם ורק הוא ריבון על חייו, בעוד שבתפיסה היהודית, לפחות זו השמרנית המתבטאת באורתודוכסיה, אין האדם ריבון יחיד על חייו, אלא אלוהים. על זה עונה הרב רפפורט, ומעמיד אותי על טעותי: "כאשר אדם סובל, ואינו רוצה להאריך את חייו, אין הכרח לכפות עליו טיפול רפואי, שיאריך את חייו. אבל כיוון שרצח היא עבירת איסור מוחלט על-פי ההלכה, כמו על-פי החוק במדינת ישראל, אסור לנקוט פעולה אקטיבית, שתביא להריגת החולה. בנקודה זו גם המדע והטכנולוגיה העכשוויים אינם נותנים תשובה אחרת".

 

מחקרי המוח מראים כי הזיכרון אינו מה שקרה, אלא החוויה שנצרבה באדם

התמודדותו של האדם עם מעשיו והתנהגותו בעבר, בינו לבין עצמו, ובינו לבין הסובבים אותו, מתחייבת על פי התפיסה ההלכתית. אדם צריך לתקן את הנזקים שגרם – רגשיים או ממשיים, ואמור לעשות מה שההלכה והמוסר מכנים בשם "חשבון נפש". התמודדות זו, אומר אהרון אריאל לביא, היא המאפיין העיקרי של ימי הדין והתשובה הבאים, לפי מסורת ישראל, בכל שנה. המחקרים החדשים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ומדעי המוח מעמידים בספק את משמעותו של התהליך החשוב והיסודי הזה.

לדבריו, מחקרי זיכרון שנעשו בשנים האחרונות הראו שהזיכרון האנושי, גם כשהוא במיטבו, אינו משקף את המציאות, כפי שהתרחשה בפועל. הזיכרון הוא פרשנות של מה שקרה, השלמת פרטים חסרים בלי שהאדם שם לב לכך, והוספת חלקים מדומים הבאים גם מדבריהם וזיכרונותיהם של אנשים אחרים, ומחוויות שהיו גם לאחר האירוע שבזיכרון. הפרשנות, ההשלמה והתוספות, מתלכדות עם הזיכרון המקורי, ללא אפשרות להבחין ביניהם. כך שאדם הבוחן את מה שעבר עליו, עשוי למצוא את עצמו מתמודד עם דברים שמעולם לא היו ולא נבראו וזונח התרחשויות אמת.

המחקרים האלה מעמידים את חשבון הנפש היהודי באור חדש לגמרי. היהודי מתמודד עם חוויותיו שלו, ומנסה לתקן את הקלקולים שבנפשו שלו. מכך עולה שימי חשבון הנפש והתשובה, נועדו כדי לבנות את נפשו של האדם מבפנים. האדם קולט מסביבתו את שהוא יכול, והנפש נבנית מכל מה שנקלט, בין אם הייתה זו התרחשות אמיתית, ובין אם לא.

כך התשובה לשאלה שהאדם שואל את עצמו: "מה היה באמת"? אינה מה שהתרחש "לעין המצלמה" בשעתו, אלא מה היא החוויה החיה בנפשו של האדם הזוכר את עצמו, כרגע. מה שנצרב בנפשו. ערכו הממשי של הזיכרון היהודי הארוך, מיציאת מצרים, מתן תורה, השופטים, המלכים, המקדש והגלות ועד ימינו אינו דווקא בתחום המחקר ההיסטורי, ובבירור מה שהייתה המצלמה עשויה לקלוט, אילו הייתה זמינה אז, אינו אלא ברושם שמאורעות אלה הטביעו בנו נכון להיום. כך ראש השנה, שהוא "זיכרון ליום ראשון" כדברי התפילה – ליום בריאתו של האדם – הוא יום בחינת החוויה הפנימית העכשווית.

 

מכוניות אוטונומיות

מי אחראי על הרג של הולך-רגל ברכב רובוטי: הנהג שרק משגיח, או היצרנית של קוד התוכנה?

בוא ניקח דוגמה, אומר הפיזיקאי דר' עודד גז, שרכב רובוטי אוטונומי, שתוכנת ותוכנן בידי פירמה ידועה, ושבה ישב והשגיח אחד, משה כהן מרחובות. כהן ישב במושב האחורי של המכונית, והניח לה לברור את המסלול ולנהוג בעצמה. וקרה אסון והמכונית דרסה אדם, שעבר בין שתי מכוניות חונות. מי אחראי לדריסה? החברה שיצרה את התוכנה, או משה כהן מרחובות, שלא השגיח על הנהיגה, אף שכך הורה היצרן, או שמא אין כאן אחראי בכלל?

בוא ניקח מקרה אחר: אותה מכונית, שגם בה ישב משה כהן מרחובות, עלתה על המדרכה, ודרסה אדם שהלך שם לתומו. כאשר נבדק העניין ונחקר, התברר שהמכונית עלתה על המדרכה כדי לחמוק מדריסתם של אמא וזוג תאומיה, שהיו בעגלת תינוקות, והאמא ירדה לכביש בחוסר זהירות. החברה, יצרנית המכונית, הודתה שקוד-התוכנה, אשר מפעיל את המכונית, הכיל הוראה מפורשת לצמצם אובדן חיי אדם, אפילו במחיר גרימת נזק. האם נעשתה כאן עבירה? ומי אחראי לתוצאה?

על-פי ההלכה, כאשר אירע שאדם השתמש בנשק, או נוהג בעצמו במכונית, והורג אדם אחר, לא היה ספק שהוא אחראי לתוצאה. המכשיר שבידיו נחשב לחלק ממנו, ואין הבדל אם ההריגה נעשתה בידיים או באמצעות מכשיר. אמנם ההלכה אוסרת למכור נשק לאדם, החשוד שיעשה בו שימוש לרעה, אבל האחריות על ההריגה עצמה היא על האדם ההורג.

בעידן האינפורמציה מתאפשרת הכתבה של אלגוריתם החלטות, המובנה במכשירים, והוא אינו תלוי ברצונו של המשתמש. לכן יש מקום לראות את המכשיר כזהות עצמאית, שאינה נחשבת כהארכת ידיו של המשתמש. כך הופך המכשיר לסוכן עצמאי. הפנמה הלכתית של המציאות הטכנולוגית תגרום להלכה להתייחס לשימוש במכשיר "חכם" יותר – כאל שיתוף פעולה יותר מאשר כשימוש בכלים של פעם, כמו גרזן או פטיש. מאחר שהמכשיר הוא באמת רק מכונה, הרי ניתן לומר ש"הסוכן העצמאי" הוא יצרן התוכנה, אף שבשעת המעשה היה במרחק של אלפי קילומטרים מן האירוע. שיחרורו של משה כהן מן האחריות, והטלתה על החברה היצרנית, נראית כפתרון הגיוני. אלא שמחקר מדעי המוח מתקרב לתפיסתו של המוח האנושי כאל מערכת, שקיימת בה תוכנה מובנית. לפיכך שאלת אחריות האדם לפעולותיו שלו נפתחת לעיון מחודש. האם כל אדם אינו כמו משה כהן מרחובות, היושב במושב האחורי של נפשו, כאשר המוח שלו פועל כטייס אוטומטי, שלא הוא תיכנת. אם אנחנו מניחים שאדם אחראי תמיד על פעולותיו, ועקרון הבחירה החופשית הוא יסוד הלכתי ומשפטי,  מדוע לא יהיה משה כהן אחראי על התוצאות שנגרמו מהתנהגותה של המכונית שלו?

 

פיזיקת הקוונטים ונושא ההפלות

האם העובר הוא רק רקמה או שהוא אדם? האם מותר להפסיק הריון?
עם תחילת היווצרותו של העובר ברחם אמו, תופסת אותו האם כחלק מהותי ממנה, בשר מבשרה, תפיסה שדווקא הולכת ומתחזקת עם התפתחותו לייצור עצמאי יותר ויותר. אחד ההסברים, אומר אלי קינן, השגורים בפי הפסיכולוגים, אף שלא היחיד, לתופעת הדיכאון שלאחר הלידה, היא צער הפרידה של האם מן העובר. יש מקום להניח שמשום כך מרגישות נשים רבות שרק הן רשאיות להחליט על הפסקת הריון במקרה הצורך.

גישת ההלכה לשאלת הפסקת ההריון ומעמד העובר חצויה באופן מפליא. מצד אחד, סבורים פוסקים רבים שהפסקת הריון, קרי הריגת עובר, היא בבחינת רצח שהוא עבירת איסור מוחלט בהלכה. אין שום דרך הלכתית או משפטית להתיר רצח, אלא במקום סכנה ממשית לחיי האם. מצד שני, העונש על הפסקת הריון יזומה אינו בר-השוואה כלל לעונש על רצח. על-פי ההלכה, ייתבע אדם שהביא להפלתו של עובר בתביעה נזיקית גרידא.

פתרון השניות הזאת – בין האיסור להפסיק הריון, לבין קלות העונש על הפסקתו – עשוי להימצא באחד התחומים היסודיים של המדע החדש: מכניקת הקוונטים. אמנם תורת הקוונטים עוסקת דווקא בחלקיקים זעירים ביותר, ולא בגופים גדולים כמו גוף חי, אבל אפשר להשליך את ההיגיון היסודי של תורה זו על מצבי ביניים חסרי הגדרה ברורה.

לפי פיזיקת הקוונטים, עשוי להתקיים מצב, שבו תקפות לגבי המציאות שתי הגדרות סותרות בו-זמנית. שתי ההגדרות קיימות יחד, זו בצד זו, ואי-אפשר לתאר את המציאות, אלא כשזירה של שתיהן יחד. כך העובר הוא גם חלק מן האם וגם אדם עצמאי, בעת ובעונה אחת. כחלק מן האם – הוא רקמה בלבד, ולכן הריגתו אינה רצח. כאדם עצמאי, יש לו חזקת חיים עצמאיים והריגתו נחשבת לרצח.

על-פי מכניקת הקוונטים, אירוע מכריע, כמו תצפית או מדידה, גורם לכך שמשתי ההגדרות תשרוד רק אחת. הלידה משמשת בנמשל ההלכתי כאירוע מכונן מסוג זה – כבר לא ניתן להתייחס אל הילוד כאל חלק מאמו. במהלך ההריון הוא גם חי בפני עצמו וגם לא, ולאחר כל תהליך הלידה  הריהו דבר אחד בלבד: אדם. בגלל היותו גם אדם בתקופת ההריון, הריגתו היא גם רצח, ומצד זה אסורה באיסור מוחלט.

אבל הפסקת ההריון גם היא אירוע מכריע. עם הפסקת ההריון אי-אפשר עוד להתייחס לעובר כאל חי, שהרי אינו חי, אלא כאל רקמה. לכן, לאחר מעשה אי-אפשר להעניש על הפסקת הריון, כפי שמענישים על רצח.

במכניקת הקוונטים שתי ההגדרות הסותרות אינן שקולות זו לזו בהכרח. אם הסיכוי לקיומה של הגדרה אחת גדול יותר, הרי להגדרה זו משקל רב יותר. כך גם עובר, הסובל מפגמים שונים, שלא יאפשרו לו לחיות ללא מערכות תומכות חיים, הוא הרבה פחות אדם חי – מאשר רקמה. לכן, מבחינת ההלכה ניתן לשקול הפסקת הריון במקרים כאלה.

dudigoldman@gmail.com

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s