במחצית מאי 1948 , עם הפינוי הבריטי מא"י ישראל ופלישתם של צבאות מדינות ערב – נכנסה מלחמת הקוממיות להילוך גבוה. לבקשת מפקדת ההגנה קיבל על עצמו האצ"ל , בין יתר המשימות, לפתוח בהתקפה על רמלה, "כדי למשוך כוחות אויב מחזית לטרון". התקיפות החלו ב-16 במאי ונמשכו עד ל-11 ביוני, תחילתה של ההפוגה הראשונה. מוצבים עברו בלי הרף מיד ליד וחמישים ואחד מאנשי האצ"ל נפלו בשערי העיר
יוסף עברון
עד הכדור האחרון
השתתפתי בפעולה הראשונה, שנפתחה ביום ראשון, 16 במאי 1948 בשעות המוקדמות של אחה"צ, כנספח במטה הפיקוד של המחלקה. המפקד היה אליעזר זילבר (אבידור) מבנימינה. המחלקה מנתה 32 איש והייתה מורכבת משלוש כיתות, ולרשות כל כיתה מקלע ברן אחד, 2 רובים ו-7 סטנים. כמות התחמושת הייתה מצומצמת ביותר (200 כדורים ל"ברן", 50 לרובה, 40 לסטן ומספר רימונים). התקדמנו בהסתר בינות לפרדסים עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהבתים הקיצוניים של רמלה.
בעדותו ב-11.9.1957 ב"ארכיון בית ז'בוטינסקי" מתאר אבידור את מהלך הפעולה : "הביצורים של העיר רמלה, שנתגלו אז לעינינו, כללו עמדות 'קיפוד', מצוידות במכונות ירייה, וקצת לפניהן, עמדות חפורות ריקות…הצלחתי להכניס כיתה אחת בהסתר לתוך העמדות החפורות, כיתה אחת התמקמה לאורך גבול הפרדס, והכיתה השלישית נשארה לאבטחה מאחורינו. ..כשחזרתי מעמדות המטרה להודיע באלחוט למטה הפעולה, כי גונדתי מוכנה לפעולה, החלו יריות מצד שמאלנו…ואיבדנו את גורם ההפתעה… שתי הכיתות הקדמיות שלי פתחו ביריות חזקות, והאויב השיב באש עזה מעמדות ה'קיפוד'…שלושה צרורות פגעו בי תוך רבע שעה, המשכתי בפיקודי עד לפגיעה השלישית בראש, וזו שיתקה את כושרי להמשיך לפקד, והפיקוד עבר לידי סגני, אורי, איש שוני…".
חוליית ה"עזרה הראשונה", שנשלחה מבאר יעקב לטפל באבידור, עלתה על מארב ושלושה מאנשיה נהרגו. בסופו של דבר, הגיע אבידור בליווי אחד הבחורים לבאר יעקב בכוחות עצמו.
גורלה של הכיתה הקיצונית, שהוצבה לאורך גבול הפרדס היה טרגי: רק שלושה מאנשיה הצליחו להתחמק. שאר השבעה, ביניהם מפקד הכיתה, "זאב" – נפלו בקרב שניהלו עד לכדור האחרון.
בינתיים, נמשכו חילופי יריות עזים בין אנשינו, שהתחפרו על גבול הפרדס, לבין חיילי הלגיון מעמדות "הקיפוד"… אך בעוד הלגיון מחיש תגבורות ומעצים את האש – התחמושת אצל אנשינו הלכה ואזלה. פתאום , לתדהמתי, נוכחתי שמקלע ה"ברן" היחידי של הכיתה נדם כליל. זחלתי לעברו של המקלען. "יש לי מעצור בכלי…אני לא מצליח להתגבר עליו…", הסביר. בלי לחשוב, הדפתי אותו הצידה, נטלתי את המקלע, ובפעולה מהירה הצלחתי לתקן את המעצור ושבתי ופתחתי באש. מדי פעם שמקלען מס. 2 הושיט לי מחסנית טעונה, היה גם מכריז על יתרת התחמושת שברשותו: "שמונה מחסניות… שבע…שש… חמש…ארבע…" היה ברור, שעוד מספר דקות תאזל התחמושת כליל ולא נוכל לבלום עוד את הסתערותם של חיילי הלגיון הערבים
"מדוע אינך דורש תגבורת ממטה הפעולה? " צעקתי לעבר סגנו של אבידור, שפיקד עתה על הפעולה. הוא הזדחל לעברי: "הם השיבו, שאין להם אפשרות….", אמר..
בינתיים, הכריז מקלען מס. 2 על שתי המחסניות האחרונות.
"מדוע אינך פוקד על נסיגז ?" הקשיתי : "אינני יודע את הדרך…", השיב לי בלחש.
זינקתי ממקומי, בלי להתחשב במטר היריות, נטלתי את ה"ברן" על כתפי וצעקתי לעברו של אורי : "אחריי!" פתחתי בריצה לעבר באר יעקב, כשמאחוריי כל אנשי הכיתה. אני רץ בין הפרדסים וחשש כבד מתגנב ללבי, שמא יוצב לנו מארב בשטח הפתוח, המפריד בין פרדס אחד למשנהו. ואז יוכלו פשוט "לקצור" אותנו…למזלנו, נראה שהאויב הופתע מנסיגתנו המהירה ולא הספיק להתארגן למרדף, וכך, רטובים מזיעה, נושמים ומתנשפים הגענו חזרה לבסיס בבאר יעקב.
mizkar מִזכּר 